.png)
תודה רבה על יום משמעותי ומהנה באמת. כשחברתי היקרה חביבה הזמינה אותי לא ידעתי למה לצפות. בארה"ב אנחנו שומעים על הסכסוך כל הזמן אבל בכל הנסיעות הרבות שלי לישראל אף פעם לא ממש ראיתי אותו. כל כך קל לבוא לכאן ולעולם לא להיחשף לחיי היומיום של פלסטינים החיים בגדה המערבית. ההזדמנות לבלות את היום ולהכיר אימהות וילדים הבאים לחוף בפעם הראשונה הייתה מרירה מתוקה. לראות את החשש שלהם הופך להתרגשות ולשמחה היה מכריע. להרגיש את החול, הים, צף על גל - הכל נחווה לראשונה על ידי אנשים שגרים כל כך קרוב לאוקיינוס אך לא יכולים לחוות זאת בלי חודשים של תכנון, אישורים, מחסומים, מתנדבים וכו' זה פשוט כל כך עצוב ועם זאת לשחק עם הילדים היה כל כך משמח, במיוחד עם הילדות הקטנות - קשה ליישב את הרגשות והחוויות האלה. תודה על ההזדמנות הזו. אני מקווה שיותר ויותר אנשים יתנדבו.
Victoria S. Cook
איזו דרך מושלמת לבלות יום על החוף, גם משמעותית וגם מענגת!
משהו שהוא כל כך מענג לנו הוא לא רק מותרות, אלא גם פנטזיה, עבור אנשים כמו הקבוצה שפגשתי היום מהכפר הפלסטיני א-תוואני בגדה המערבית. בעוד שלרבים מהם הייתה תרבות משפחתית של מגורים ליד הים לפני 1948, הם עצמם מעולם לא היו בו. מעבר לישראל מצריך אישורים ומעבר במחסומים. בלי קשרים זה כמעט בלתי אפשרי.
משפחתי עזבה את הקיבוץ הצפוני שלנו, חנתון, בשעה 6:30 הבוקר כדי להיות בחוף תל ברוך בתל אביב בשעה 8:30.
שמעתי על העבודה המדהימה של ארגון מן אל בחר והחלטתי, שהגיע הזמן להתנדב ולחוות אותה בעצמי.
מים זה האלמנט שלי. אני שוחה כל יום ומנהלת את המקווה (בריכת טבילה פולחנית) היחיד בישראל, הפתוח לכל מי שרוצה לטבול איך ומתי שהוא בוחר. אני די פעילה בארגון משותף ערבי-יהודי בגליל, אבל לא בעבודת שלום עם פלסטינים בשטחים.
לסייע להביא פלסטינים, שמעולם לא ראו את הים, לבלות יום על החוף הרגיש כמו דרך אידיאלית עבור אשת מים כמוני להתחיל.
החוויה הייתה באמת קסומה. למרות העבודה הקשה של הקבוצה לארגן את האישורים המתאימים, האוטובוס איחר כמעט שעתיים, מכיוון שהם התקשו לחצות את המחסומים. המתנדבים תודרכו והוכנו על ידי חברות הארגון , ולאחר מכן חיכינו בסבלנות, הכרנו אחד את השני ושמענו עדכונים על התקדמות הקבוצה במחסומים.
כשהאוטובוס המלא ברובו נשים וילדים, וגם כמה גברים, הגיע סוף סוף, התחילה ההתרגשות. קשה לתאר את החוויה של צפייה בקבוצת אנשים בביקורם הראשון אי פעם (ואולי האחרון) בחוף הים. אפילו לראות אותם רואים מדוזה בפעם הראשונה העלה דמעות בעיניי!
שמתי לב לנערה צעירה בשם זאנה (בחולצה הוורודה בסרטון למטה). מה שתפס לראשונה את עיניה היה החול. היא ישבה והתחילה לשחק בחול היבש ליד החניון שבו פגשנו את הקבוצה. בזמן שילדים אחרים מיהרו לשים קרם הגנה, לתפוס גלגלים, ולהיכנס למים, היא הסתייגה. שאלתי אם היא רוצה לרדת למים, והיא הנידה ראשה בשלילה.
ישבתי לידה, ואחרי זמן מה היא לקחת את ידי והסכימה לרדת לפחות לקו החוף. "גם שם יש חול", אמרתי לה בערבית השבורה שלי ובעזרת שפת הגוף וגיליון אוצר המילים שהקבוצה סיפקה.
לבסוף, היא הסכימה. במשך זמן מה היא ישבה ושיחקה בחול ליד המים, בנתה ארמונות חול. לאחר מכן, היא הסכימה לשבת בבריכה המתנפחת, שהמארגנים הביאו ומילאו אותה במי ים. (הנשים האלה חשבו על הכל!) לאחר שידולים נוספים, היא הסכימה להרטיב את רגליה בקצף הגלים.
ואז, זמן מה לאחר מכן, אביה הצליח לשכנע אותה לשים גלגל ולהצטרף אליו ואל אחיה במים בזמן שאמה ישבה עם כמה חברות בגלגלי בים ונתנה לגלים לשטוף אותה. תוך חצי שעה זאנה שיחקה בשמחה במים לבדה, בלי אביה אבל עדיין עם גלגל.
עד סוף היום, זאנה התמודדה לבד עם המים הרדודים וללא גלגל בכלל. (אין צורך לדאוג, שכן המארגנים שכרו מציל פרטי דובר ערבית לקבוצות שלהם. שלנו היה טוני, שגדל בנצרת, אך כיום מתגורר בתל אביב ולומד חינוך גופני באוניברסיטת תל אביב.
כשיצאנו, נופפתי לזאנה לשלום והיא דילגה משם בשמחה כדי לשטוף את החול , שהיא מצאה כל כך מהפנט כשהגיעה לראשונה. אחרי כמה שעות על החוף, היא הייתה מקצוענית.
תהיתי אם היא יודעת שאולי לא תחזור לעולם.
עוד סיבה להמשיך ולפעול כדי לשים קץ לקונפליקט הזה, משימה שלפעמים נראית בלתי אפשרית. עד שזה יקרה, הידיעה שיש אנשים כמו רחל, עמירה, טלי, ריקי וגילי בעולם, שעושים את עבודת הקודש המדהימה הזו נותנת לי תקווה.
למידע נוסף על מן אל בחר וכיצד ניתן להתנדב ו/או לתרום,
הקישור לאתר
Rabbi Dr. Haviva Ner-David
Mikveh Specialist, Spiritual Companion and Writer
Founding Rabbi, Shmaya: A Mikveh for Mind, Body and Soul
Author, Life on the Fringes; Chanah's Voice; Hope Valley: A Novel; Dreaming Against the Current: A Rabbi's Soul Journey
צילום: אורנה נאור, צלמת רחוב
Comments