בודרוס

אנו מודות לכןם על היום שהיינו בו, ונמדד בסולם من البحر כיום הגרוע ביותר מזה 13 שנה באיכות הים, המדוזות, והזוהמה. מזמינות את יהודה, מיקה, וסבי לטקס חלוקת מדליות על העבודה הקשה בניסיון להלחם באיתני הטבע ויצירת מקדש לבן רירי באמצע החול הלוהט והמזיע.

נחשוב על דרך להודות לכם מעבר למדליה. בינתיים, לפי הנוסחא של "המדוזות נעלמות ב9 באב", יש לנו הרבה ימים להמשיך למדוד פרבולות מדוזיות. אללה יח'פזנא. בשעות הקשות הללו, הילדים, שלא ממש יודעים שיש אפשרות אחרת, נהנו מכל רגע. בנוסף, באופן מוזר, אף אחד לא סבל מצריבות (או שלא הגיע לידיעתי?) מיוחדות. מי שיש לו תכנית מגירה לימים שכאלה מוזמן להציע. אז תודה לכולכםן שסבלתןם איתנו בשקט, ללא טענות.  תודה מיוחדת לדניאל על הסנדוויצ'ים המעולים; ליודה ומיקה וסבי הפרחים!; תודה לרולה על תרגום מפגש הנשים; ליוסרא על העזרה במועדון; לריקי וטלי שהנחו את הילדים בהדבקות וקומפוזיציות;

תודה לנור ונדיה שעזרו לנו לגמגם בערבית והמשיכו את היום עד סופו בנחמדות אין סופית. בברכה,

רחל בשם נשות הים

לפני המון שנים, כשהייתי ממש קטנה, קראתי בספר כלשהו על ילד שלקחו אותו לים בפעם הראשונה בחייו. אין לי צל צלו של בדל זיכרון איך קוראים לספר או מה מתרחש בו, מלבד שהגיבור הוא ילד בערך בגיל שאני הייתי אז, והוא נוסע שעות (אולי ימים) ברכבת עם הוריו לחופשה, רוטט מהתרגשות, ולמראה הים אינו יודע את נפשו מרוב אושר. התחושה הזאת היא הדבר היחיד שאני זוכרת מהספר, כי בשבילי נסיעה לים הייתה דבר של מה בכך, והרעיון שיש בעולם אנשים שאין להם חוף ים במרחק נסיעה לא עלה בדעתי הצעירה. מן הסתם בגלל זה זה נצרב בזיכרוני.

היום יש אנשים שגרים לא רחוק מאיתנו, ומסתבר שביום בהיר הם אפילו יכולים לראות את הים התיכון, אבל אין להם דרך להגיע אליו, כי אנחנו – ישראל – מונעים מהם. אבל הנשים הצדיקות של מין אל בחר מאפשרות להם את זה, ולו ליום אחד בשנה, ואני שמחה שנמניתי הבוקר עם המתנדבים שמלווים את הילדים ואימותיהם. היה נפלא ומרגש, ואפילו הים הסוער והמטונף באופן יוצא דופן, והמדוזות ימ"ש, לא הצליחו לקלקל את השמחה. אהבתי להראות לקטנים/ות איך לקפוץ מעל הגלים כמו שלימדו אותי כשהייתי קטנה, שמחתי לראות את האימהות מפשירות לאט לאט ומעזות בעצמן להיכנס למים. איזה כיף היה לראות אותם משתובבים במים וצוחקים בהנאה.

מעגל הנשים היה חוויה חזקה ביותר. השתאיתי לראות כמה הנשים הפלסטיניות רעבות לדבר, להישמע, לשתף. כמה חשוב להן לספר על החיים שלהן, על הקשיים, על התקוות. מולן ישבתי אני הישראלית, ואני מנחשת שגם הישראליות האחרות, אכולת רגשות אשמה, בושה ולא מעט ייאוש.

שמחתי להכיר את נשות הים ואת המתנדבות/ים המקסימות/ים, אנשים אחד אחד, מלח הארץ במלוא מובן המילה. תודה על שאתם אתם, תודה לציידי המדוזות העשויים ללא חת ולכל מי שתורם ליוזמה החשובה הזאת. שמחה שבאתי ומבטיחה לבוא שוב. גלית אקסלרד

צילום: ארנה נאור, צלמת רחוב

מעגל נשים

היינו כ 8 נשים ישראליות, וכ8 נשים נשים פלסטיניות ורולה מנחה וביתה לילה. ישבנו בתחילה אלה מול אלה במעגל, באופן ספונטני התיישבו היהודיות במקובץ והפלסטיניות במקובץ. משחק כיסאות גרם לערבוב וכך התחיל המעגל: קלפים שבחרו המשתתפות הביאו אותן לבטא את המתרחש בחייהן וליבן, והדברים נאמרו אולי ביתר זהירות בגלל הנוכחות הישראלית הגדולה. הרבה נאמר על עבודת בית ואדמה, על חלוקת עבודה ועל שיתוף והתחשבות. וכן עלה הכיבוש כגורם המקשה על התפתחות בכל המישורים. החומה, שאמנם עשו את ה בלתי אפשרי ונצחו את המערכת, וגרמו לישראל לחזור ולתכנן מחדש באזור שלהם, כך שיותר אדמה נשארה בחלקם, עדין אותה חומה יצרה מחיצות בינם ובין השדות בינם ובין קשרים שהיו קודם עם הצד הישראלי, בינם ובין השאיפה לחיות בחופש, בביטחון ובהרחבת האפשרויות לפרנסה, למודים, חיים. רוב הגברים ישבו תקופות בכלא הישראלי. דבר שגם הכריח את הנשים לעבודה בבית ובשדה, ואחריות על הפרנסה וגידול ילדים. דברו על עבודה פיזית קשה, בתנאים קשים, על תקווה ליותר צדק בשעון החול שפועל כל הזמן לרעתם, והמאזניים שלא מתאזנים. איך לנצל נכון את הזמן ולהצליח יותר. אמונה בעזרה הדדית. גם בקורת על החברה הערבית הפטריארכלית ושאיפה ליותר שוויון לנשים. מי שולט על השלט. על מדינות חזקות (ישראל וגם מדינות ערב) בעלות ממון וכח. חלום להפוך מבובה על חוט למי שחי בחופש, שוויון, שלווה. בסוף היום, לאחר שקראנו את דף המסרים שלנו, שמדבר על רצון להכיר, לדעת, ליידע את העולם, היה אולי רגע של הקלה. הודו לנו על היום שראו את הים, רוצות לבוא שוב. אינשאללה ח'יר קצת עוזר להמשיך הלאה.

הנחתה עמירה, תרגמה רולה, סכמה רחל מומלץ לראות את הסרט בודרוס.

كان يوم جدا مميز ومؤثر بالأخص حيث اشتركنا انا ونور المتطوعه الاخرى لاول مره مع مجموعة "من البحر". كانت تجربة فريده من نوعها اذ بدأت من استقبال حار ومليء بالحماس حين التقينا بسكان قرية بودورس من فلسطينيون الجدار في صباح الامس وانتهت بوداع حزين للقاءنا المجدد في السنه القادمه.وقد كان البرنامج كالتالي:استقبال النساء والاطفال في شاطىء تل باروخ بعد ساعتين سفر بالمرور من الحاجز بالرغم ان بودرس تبعد نصف ساعه..من ثم اطلعناهم على برنامج اليوم وامضينا ما يقارب الساعتين في الشاطىء اذ البعض بقي خارج الشاطىء خوفا من الامواج وقناديل البحر علما بانه لقاءهم الاول مع البحر والبعض الاخر قفزوا للمياه مليئين بالحماس والفرح. بينما كانت وظيفتنا في هذا الحين مرافقة الاطفال والامهات الى داخل البحر تدريجيا ويدا بيد. هذا القسم من اليوم كان الاحلى حيث فيه ادركت ورأيت البهجة التي رافقت علامات الحرمان في عيون تلك الاطفال. وكم كان من الرائع رؤية تلك الامهات تثق فينا وتؤمننا على اطفالها مع العلم بانه لقاءنا الاول.وبعد تمضية الوقت في الشاطىء اكملنا اليوم في مدينة يافا حيث تناولنا وجبة الغداء في احدى المطاعم العربية ومن ثم ذهبنا الى مبنى الرابطه حيث هنالك قسم من المتطوعات مرروا مجموعة للاطفال فيها فعالية كان هدفها التعبير عن "كيف مضى اليوم" عن طريق الفن اذ كان عليهم التأمل بمجلات ملونه واختيار الوان او صور يعبروا من خلالها عن يومهم في الشاطىء قصها والصاقها على ورقه بيضاء لتكون لوحه-كولاج. بينما القسم الاخر من المتطوعات مرروا مجموعة الامهات. ومن ثم ذهبنا لميناء يافا لجولة قصيره في السفينه. وهنالك كانت الفرحه والضحكات المتعاليه لسكان قرية بودرس قد ملأت شاطىء يافا مع الموسيقى العربيه في السفينه.واخيرا لا انسى احدى النساء التي توجهت لي بالقول في نهاية الجولة:"خلص بسرعه اليوم يا ريت في بعد وقت" 

ندين دعاس-الطيرة