בורקא

שמחנו לפגוש מתנדבים חדשים שכל כך מתפעלים ושמחים להיות חלק מההתרחשות ומהאפשרויות הנפתחות. המתפעל מירושלים שאל למה לא גילו לו עד היום שזה קיים. "כולם צריכים לדעת על זה". לנו זה כל כך ידוע שקשה להבין איך הפלא נעלם מעיניו של מישהו. מה הוא עושה כשהוא קם בבוקר ולא הולך לים, עם ילדים פלסטינים.... הייתןם מתנדבותים מקסימותים. המראה המלבב של ישראלי גדול מניף קטנטונת עם הגל, או הכדור שעף בין קבוצה מגוונת, והילד שרוצה רק לשם לרחוק רחוק, והמדוזות שהציתו דמיון מסחרי להקמת קרית תעשיה משותפת בין אלן ואחד הילדים, ועוד פעלתנויות אחרות היו בדיוק זה. וזה לא פלא אם נחזור לשורה השניה מלמעלה. זה הטבע של בני אדם אחרי שהם מוכנים לוותר על המזון היומיומי שמוזרק להם לורידים מהתקשורת ומשרדי הממשלה ולהבין שמולנו עומדים בני אדם כמונו, תאבי חיים כמונו, תאבי חופש ושלום כמונו, ורק מנהיגינו המיותרים מייצרים עוד ועוד כלי נשק להשמיד את מה בדיוק?  בהמשך תפגשו את עופר מסכם את היום, שיחת נשים ונשמח שתוסיפו את שלכם...  תודה לחדווה על הסנדוויצ'ים הטובים ולחמודי מיפו על הפירות שתרם לאורחים שלנו (זו השנה השנייה) לשמחת כולנו; לאיילה על ההפעלה היפה של עיבוד הצמר לצורות וצבעים; לנדין שתרגמה במעגל הנשים ביופי ועדינות;  ולדבר המפתיע הכי שקרה ולא מדובר בתודה, אלא באחד מהתוצרים החשובים של הרעיון, מפגש מחודש של מיכאל (תלמיד תיכון) שהתנדב לפני שנה ורקם קשרים עם חבורת בני גילו מהכפר בורקא והקשר נמשך במהלך השנה עד שנפגשו שוב אתמול בים. באנגלית במשחק ובחדווה. סחתיין עליכ! תודה לדורון שהכיר לנו את הקבוצה הנחמדה, כבר לפני שנה; ותודה לאפרת על הצילומים הנפלאים. יעטיכו אלעאפיה

רחל בשם נשות הים

צילום: אפרת סלע

ביום חמישי האחרון הצטרפתי לנשות הים. מדובר בארגון של נשים שמזה 13 שנים, קיץ אחר קיץ, מספר פעמים בשבוע, דואגות להביא אל הים ילדים פלסטינים מיישובים שונים בגדה המערבית עם אימותיהם. לרבים מהם זהו המפגש הראשון עם הים על אף שהם גרים כל כך קרוב אליו.

על הפרויקט של ימי הים שמעתי רבות מבן זוגי, שבכל הזדמנות שיש לו מצטרף לפעילות. זמן רב אני מתכנן ללכת, אבל תמיד יש "תירוץ" – משהו דחוף או חשוב (לכאורה) יותר. הפעם לא ויתרתי לעצמי, ולמרות הרחמים העצמיים הקשים שנתקפתי בהם כשהשעון המעורר צלצל ביום חמישי בבוקר, התמרחתי בקרם שיזוף ויצאתי אל חוף הים המיועד.

מיד כשהגעתי אל החוף זיהיתי את נשות הים ואת המתנדבים האחרים שהגיעו. כל ספק שהיה לי לגבי הדרך שבה בחרתי להעביר את היום נעלם בשנייה בה הגעתי לשם והוקפתי באנרגיות הטובות של האנשים היקרים שהתקבצו להם שם. במעגל המתנדבים סיפרו לנו קצת איך יתנהל היום וקיבלנו סקירה קצרה על הכפר שממנו הילדים הגיעו באותו יום ועל המתח בין המתנחלים לבין תושבי הכפר שבצילו חיים הילדים אותם עמדנו לפגוש. במקביל להיכרות ולשמיעת התדריך, עסקנו בהכנות נמרצות לקראת בואם של "האורחים" (מילה קצת מוזרה, כשחושבים על זה – הרי הים שבו אני "מארח" אותם, הוא לא יותר "שלי" מאשר "שלהם"). סידרנו את הכריכים והפירות שהביאו המארגנות, ניפחנו גלגלי עזר, מזגנו מים לכוסות שיקבלו את פני האורחים ובעיקר המתנו בהתרגשות עד שהאוטובוס הגיע אל החוף.

מהר מאוד החוף התמלא בילדים צוהלים ושמחים ובאימהותיהם הנרגשות. הקבוצה שהגיעה הפעם כללה גם כמה נערים גדולים יותר (הבנתי שזה עניין נדיר שמתקבלים אישורי כניסה בעבור נערים בגילם), ומצאתי את עצמי מבלה בעיקר איתם. הבנו שאי אפשר "לכלוא" אותם במתחם המים הרדודים שסומן בשביל הילדים הקטנים יותר, והמציל שמתלווה לקבוצה התיר מעט את הרסן ואפשר להם להיות במים עמוקים יותר, ובלבד שנשגיח עליהם. אז חלק מהזמן הייתי שם לידם, והיה לי כיף לראות כמה כיף להם. הם ניסו לתקשר איתי (ואני רציתי מאוד לתקשר איתם), אבל קשה לתקשר כשאין שפה משותפת. העברית שלהם לא משהו והערבית שלי עוד פחות מזה, אז חוץ מכמה חלקי משפטים באנגלית, התקשורת כללה בעיקר חיוכים ותנועות ראש.

חלק מהזמן ביליתי לצד תינוקת בת 7 חודשים שישבה בבריכת פלסטיק שאורגנה לטובת הפעוטות בזמן שאמא שלה נהנתה מכמה דקות של שכשוך במים ... בשלב מסוים, כשהגברת הקטנה בכתה, לקחתי אותה בידיים כשראשה על כתפי והבאתי אותה לאמא שלה. אני רוצה לומר משהו דרמטי על האינטראקציה הזו, אבל האמת היא שהכול הרגיש כל כך מתבקש וטבעי, שנראה לי שאוותר על הדרמה

הבוקר הזה בכללותו היה נעים וכיפי, הכול זרם כמו שצריך, והים היה מסביר פנים באופן מיוחד. אפילו המדוזות לא הטרידו אותנו יותר מדי. חוץ מלשחות, לשכשך, ולבנות ארמונות בחול – אכלנו, פטפטנו, הבנים שיחקו קצת כדורגל על החוף, ולקראת השעה אחת בצהריים, שהגיעה מאוד מהר מבחינתי, הגיעו הקרטיבים (אכלתי קרטיב לימון, הכי שווה) ...

מאחר שהחלטתי על פוסט נטול דרמה, לא אכביר עכשיו מלים על היוזמה המדהימה הזאת ועל הערך הרב שיש לה בעיניי במתיחת חוטים דקיקים של חיבור וקירבה בין אנשים הנמצאים משני עברי הכיבוש.

אני כן רוצה לומר כמה מלים על חבורת הנשים המדהימות שאחראיות למפעל המורכב הזה ודואגות לכל ההיבטים הרלוונטיים, החל מן התיאום עם הפלסטינים, דרך השגת רישיונות הכניסה, תיאום ההסעות, הכנת האוכל ושאר הציוד, התיאומים עם המציל המלווה את הקבוצה ועם המצילים בחוף, ועוד אינספור דברים קטנים שדורשים חשיבה וביצוע, השקעה ויצירתיות, תושייה ונמרצות. הנשים הללו כל כך מעוררות השראה, שאין לי בכלל איך להתחיל להביע את הערכתי אליהן – ריקי, צבייה, רחל, ארנה, טלי, אלן ושאר הנשים שפגשתי במהלך הבוקר, אתן מלאכיות אמיתיות ...

עופר טור סיני

מעגל נשים בעזרת קלפים שנבחרו על ידי המשתתפות, עלו נושאים שמבטאים את הקושיים של האשה הפלסטינית בחיים בחברה פטריארכלית, דלת אמצעים, חסרת יכולת לדמיין התקדמות כלכלית, תעסוקה, חיי חברה, מפגשים, עזרה, חינוך טוב לילדים, חופש, מרחב, שמש, חיים טובים. מעבר לקשיים האלה מוסיף הכיבוש את שלו: מחסומים, חומה, מניעה ביטחונית לבחורים צעירים, פעולות אלימות של הצבא מול הצעירים. אחת הנשים ספרה על בנה שנפצע לפני כשנה מפגיעה של כדור בראש, שנורה לתוך קהל של צעירים, ובנס יצא בשלום.

הנשים הודו לנו על היום במילים חמות. ושאלו מה אנחנו חושבות עליהן. שאלה שכפי הנראה מבטאת רצון לקשר, לתמיכה, להבנה. שאלה שמעוררת בנו עוד ועוד רצון לדעת ולהבין את מקומנו מעבר לתמיכה ולאהדה של אותו רגע במעגל.

הנחתה גילי, תרגמה נדין, כתבה רחל