בית אומר, 15.6.23

שמחות להודות שהיה לנו יום נפלא עם קבוצה שמחה ופעילה מבית אומר. למרות חוסר התאום במחסום שמחות להודות שהיה לנו יום נפלא עם קבוצה שמחה ופעילה מבית אומר. למרות חוסר התאום במחסום והאיחור שגורם עגמת נפש לבאים וגם לנו, הצלחנו לגשר על המרירות ולהתחיל את היום בשמחה. הקבוצה ברובה היתה במים השקטים שבהמשך הפכו לגלים לא גבוהים, אבל חדשים לעונה, ונהנתה הנאה מרובה. את רוב תשומת הלב משך מחמד השובב שבא מהבית עם רשת דייגים עשויה מקרמה או דומה, וחיפש ללא הרף דגים. עד סוף היום המשיך לחפש דגים. הובטח לו שיקנו עבורו דג בחנות בחברון...אינשאללה. בהגיענו לחוף נראה קו הפרדה בינינו לבין שאר החוף, קבוצת ילדים היתה עסוקה בליצור תעלה מהים לכיוון הכנרת. לי זה נראה כמו קו הפרדה ולא יכולתי שלא לשאול אותם לפשר העניין. נרגעתי כשאמרו שזה לא נגדנו ולהיפך, מוכנים לשתף את הילדים שלנו. הייתם מתנדבותים נהדרותים. בניפוח, בהבנת העיקר, במשחק ובקשר שיצרתם עם הקבוצה. תמיד מרגש לראות כמה מהר אפשר למצוא משותף בעזרת המים והמלח והחול. בהמשך היום אחרי ארוחת הצהרים, הפליגו בספינה ולפי גילי שהיתה עימם היו ממש שמחים ומאושרים. גילי ירדה קורנת מהספינה. היום הסתיים במגרש המשחקים החדש והנפלא שנבנה עבורנו בפארק שליד הנמל. שאין כמוהו לשמח לבב אנוש. בין לבין, בשיחות עם נשים נגלתה האמת הצורבת והבלתי נסבלת: בכל משפחה שהגיעה יש שהיד, שנהרג על ידי הצבא, בזמן פעילות נגד ההתנחלות הקרובה שגוזלת מהם אדמות, או בתוך הבית. או על כביש 60 שגובל בכפר מצד מזרח. שרה ומחמד השובב, אביהם נהרג לפני 8 שנים, בעוד האם בהריון שלישי. רציתי למות. הבן של האשה שאכלה אתנו גלידה בגולדה נהרג. וכך מאחת לשניה בכל משפחה יש חלל וכאב נורא. פתאום כל היופי והכיף של היום נמשך בכאב ותחושה של אשמה כבדה כבדה. קשה להמשיך אחרי זה. הילדים לא הבינו איפה אתם, כל המתנדבים, שאלו איפה אתם. שרה נתנה לי יד כל הדרך מהנמל למונתזה (מגרש משחקים) שאלה אותי איפה תום איפה תום, בסוף הבנתי שהיא מתכוונת לתואם. ועכשיו היא בשבילי גם בת יתומה. מה נעשה? הקבוצה מאד מאד הודתה והיתה מבסוטה ג'ידאן. הנהג אפשר להם להשאר בגן המשחקים ככל שירצו. וכך הם השלימו את השעה שהפסידו בבוקר.