מתנדבות.ים יקרות.ים,
תודה גדולה לכל מי שהגיע ליום הזה, היחיד ומיוחד במינו. דומה ושונה מכולם. רבות יפות ממנה אך אין יפה כמוהה אמר המשורר. אז זכינו להיות עם קבוצת ילדים שמחה ושובבה ויפיפיה. קבוצה שאנחנו מארחות מדי שנה, ויודעות כמה היום הזה חשוב בשבילם. העיניים שלהןם בורקות, החיוך לא מש, וההנאה שלהן מנווארה את כל הסביבה. (יש ברכה בערבית שאני מאד אוהבת, "מנווארת ג'זה" והתשובה "מנווארת באהלה", יעני, כשאורח בא לעזה (בתור דוגמא לא ממש מוצלחה), המארח אומר לו "העיר מוארת" (בזכותך..ר.א.) והאורח משיב "מוארת על ידי יושביה" (לא בזכותי, בזכות תושביה). אולי זה לא מתאים אבל ככה הרגשתי, שהם האירו את המקום. חבורת ברווזונים קטנים בים הכחול.
אז כמו שנאמר, הייתם מתנדבותים נפלאותים. היום התנהל לתפארת. זמן ארוך וכיפי בים, אחריו ארוחה טעימה ומשביעה, בסופה המתקנו להם לקראת החג בפטיפורים, ומשם לשייט שאין בלעדיו, ובסוף של הסוף המונתזה על שלל מתקניה בנוף המדהים של הגבעות הירוקות שגולשות את הים החול. מה עוד צריך הבן אדם. ניבין כתבה לי בסוף היום: شكرا كثير كثير الكم كان يوم جميل. תודה רבה רבה לכם, על היום היפה. جدا احنا بنقدر تعبكم معنا אנחנו מעריכים על המאמצים שלכם למעננו. و شكرا كمان مره كل الحب والاحترام ותודה פעם נוספת, באהבה וכבוד.
ועוד תודה הבוקר מברהאן: ברכה גדולה, ממני ומכל משפחתי אנו אומרים לכם אלף תודות וכבוד לכולכם על שהבאתם שמחה ואושר לילדים בים, ואני מזכיר במיוחד את השתיים, אחיות יקרות, רחל ואיילת, על יחסן המכובד לילדים, אתן בעלות לב טהור ולבן ומאחל המשך והצלחה בעבודה ההומניטרית הנפלאה בריאות ובריאות, (סחה ועאפיה) ועוד תודות ולבבות מ: ועד וסאברין והעולם יפה פתאום.
תודות מיוחדות שלנו לכן: נינה על הסנדוויצ'ים הנהדרים; אורנה נאור על התמונות הנפלאות; איריס אפק על הסבלנות והיצירה של הפורפרות בפלסטלינה; שהתאימה כל כך בסוף היום ברוגע ובנעימות של המעג'ון הצבעוני; לסיגל שהיתה איתנו בסוף היום ובטח תבוא שוב; לרותי שכתבה סיכום יום מרגש כל כך לכולכםן אחד אחת. חג קורבן מבורך. נראה לי שהם צנחו על כסא האוטובוס לשינה מתוקה עד הבית...
בברכה ותודה,
סיכום יום:
על ימי הים עם הפלסטינים שמעתי מזמן, ורק השנה הצלחתי להתארגן ולהגיע. השכמתי בעוד חושך, לפרוס אבטיח קר, ויצאתי לחוף הים, לפגוש חבורה נהדרת של נשים חמושות בכובעים רחבי שוליים וחיוך שלא עזב את פניהן עד הערב. להפתעתי הסתבר לי, שהקהילות שמגיעות היום לים, הן קהילות מבקעת הירדן, קהילות שאני מכירה בחלקן מהפעילות שלי בליווי רועים בבקעה.
בימי הליווי, אני מגיעה למאהל שיש בו עבודה קשה ומצוקה. בגלל המצוקה (הנגרמת בחלקה הגדול מהתעמרויות של אנשי המאחזים, המינהל האזרחי ואף צה"ל), אנחנו באים ללוות. אז אני רוצה לספר על יסמין (שם בדוי), נערה שאני מכירה כבר כמעט 3 שנים, מאז היתה בת 12, מהמאהל, ועכשיו גם מהים (מן אל בחר).
את יסמין הכרתי בתקופת הקורונה. הסגרים החזירו את הילדים מבית הסבתא שבו שהו במהלך השבוע בכפר של בית הספר, אל מאהל הרועים שהוריהם חיים ועובדים בו, משעות החשכה שלפני השחר. ושם במאהל, מוקדם בבוקר, ראיתי אותה מלמדת את אחיה הקטן חשבון, ואחר כך מתפנה לשעורי הבית שלה באנגלית. מה את רוצה ללמוד אחרי התיכון? שאלתי אותה אני רוצה להיות "מוחמיה", עורכת דין, אמרה במבט הישיר והמתריס שלה.
ביום חם אחד, עת התרחקנו כשעה הליכה מהמאהל לאיזור המרעה, היא באה בריצה לשכנע את אביה לתת לה את הטלפון. היא התישבה במורד הגבעה, להקשיב לשעור מקוון, ורק כשהסתיים, רצה להחזיר לו את הטלפון ולחזור למאהל, ללמוד, ללמד, לעזור לאימה בהכנת הגבינות.
היום ראיתי את יסמין הנערה – לבושה יפה, מחייכת, משתוללת במים עם אחיותיה ומצחיקה את אחיה הקטנים. טונות של כובד ואבק ירדו מכתפיה.
בפעילויות השונות של ההתנגדות לכיבוש אנחנו נפגשות עם מצוקה עמוקה, עם סבל וצער ועמידה מול עוולות. יום הים הזה נתן לי את הזכות להתנגד בדרך כל כך משמחת. להתנגד בחיוך ענק על פניי. להתנגד, ולראות את יסמין יפה ושמחה. לדעת שחלון הדמיון שלה על חייה, ומה הם יכולים להיות, נפתח עוד קצת, אל שמיים כחולים וים רחב, גדול, מקושט בצהלות ילדים וחיוכי נשים.
נשות הים, אני מעריצה אתכן על הפרוייקט הגאוני והמושקע הזה וכל כך שמחה שהצטרפתי אליו.
רותי בידץ (קול רבני לזכויות אדם, פעילי בקעת הירדן)
במונתזה المنتزة في يافا ביפו
コメント