.png)
היום המסחרר שבילינו יחד מתבטא כל כך יפה בסיכום של אורית, אז רק נגיד שהייתםן נפלאות, עוזרים, מזדהות, תומכים וכל מה שצריך ביום כזה. תודה גדולה לנינה על הסנדוויצ'ים הטעימים לג'יימי שכל כך עוזר ובמיוחד היום עם הקשיים המורכבים וכולכן אחד אחת נזכיר שצילם אותנו צוות מסוכנות ידיעות סינית...מי שלא היה ביום הזה הפסיד - מי שהיה לא ישכח תודה גדולה ומיוחדת ומרגשת לקבוצת תאטרון רות קנר עם "עלילות חומית" הנמלה שכולנו היינו לשעה כמוה שמחות ומאושרות, מעולם לא ראיתי נמלות כאלה וממליכי נמלות כמו טלי, רונן, שירלי, עדי ויארה שחקני התאטרון, שהפכו את רביטא ברגע למקום קסום ומלא הרפתקאות וצבע וצליל ואושר גדול. הייתם מקסימותים באלאח'ר לגמרי. יעטיכו אלעאפיה, רחל
בשם נשות הים
האוטובוס מגיע. הילדים יורדים, מחוייכים. עיניהם מאירות לקראתנו. נותנים כיפים, לוחצים ידיים, "מרחבא, מרחבא". האמהות אחריהן עם תיקים ושקיות, יותר מסויגות, מושיטות יד, מבוישות. גם אני מתביישת. הילדים רואים את הים. איזו פליאה. איזו השתאות. קופצות לי דמעות לעיניים. אני שמחה ללכת להעסיק את עצמי במילוי בריכה לתינוקות. הם רצים אל המים. תיכף יעצרו. יתלבטו. ימרחו בקרם הגנה. ישתו מים. יקחו גלגלים מנופחים. יהססו. יכניסו אצבע. אבל קודם כל הריצה האינסטינקטיבית הזאת אל המים. ילד גדול דוחף למים את אימו המהוססת, והיא נופלת פנימה בקריאת שמחה. אמא אחת גוררת למים את בתה המבוהלת. רק היום! אסור לפספס! כל אחת ואחד במפגש שלו בין אדם למקום. הים היום הוא לא מארח מושלם. הוא סוער לקראתנו. מכה בגלים חזקים. מלא אצות וירוקת ומה שכינינו כילדים "חרצפים". פה ושם שקית ניילון. עקצוץ של מדוזה. אבל שום דבר מזה לא פוגע בשמחה של הילדים. השמחה של הילדים מדבקת. כל המבוגרים מחייכים. מתרגשים. מחביאים רגשות מאחורי המצלמות של הטלפון או משקפי השמש.
השמש כבר חזקה וגבוהה. תחתה, כל האנשים הם אנשים. חלק צפות, מתמסרות. חלק רצות חזק ומהר אל תוך הקיר של המים, נופלות, השמלות השחורות מתנפחות סביבן כמו הגלגלים. חלק מתפלשים בחול הבוצי. חלק משפריצים. לרגע כולנו ילדים. חלקנו עומדים במים, שומרים שהילדים לא יצאו מהשטח התחום שסומן באמצעות סרט סימון שנמתח בין עמודים. אנחנו זקופים, נכונים לכל דבר. מורגלים בשמירה. שמרנו במחנה קיץ, שמרנו בצבא. הפעם שומרים עליהם, לא מפניהם. ובכל זאת שומרים. איך אנחנו נראים בעיניהם? יורים ובוכים. מטביעים ומצילים. אני עוברת "לשמור" בישיבה, בגובה העיניים הניבטות מתוך הגלגל. עכשיו החיוך שלי אמיתי יותר. אני נהנית מהמים. לא מההנאה שלהם מהמים. אנחנו מחולקים לשתי קבוצות. בהתחלה נדמה שזה הם, הפלסטינים, ואנחנו, הישראלים היהודים. ואז זה נהיה אנחנו, המבוגרים, והם, הילדים. אנחנו המבוגרים באים מצוידים בכוונות טובות, בידע, בשאיפות להתקרב, ללמוד. הילדים פשוט באים. בהיעדר שפה משותפת כולם מוצאים את מקומם בשקט, בתנועת יד. מישהי מכבדת בפול מטוגן מלוח וטעים. מישהי מוציאה אבטיח קר ומתוק, חתוך לקוביות. מישהי מחלקת מים. אחרת מוזגת קפה חם מתרמוס. מישהו מזהה ילד סוער במיוחד, ומלווה אותו, משגיח, מכיל. מישהי מסובבת ילד ששוכב על גלגל, ראשו זרוק אחורה, עיניו עצומות, באמון מוחלט. למה צריך מילים? אני גרה בתל אביב ובכל זאת בקושי הולכת לים. עבודה ילדים משפחה חברים תחביבים, אין זמן. אין תלונות אבל גם אין ים. רק כשחברים מבקרים מארץ אחרת, צמאי שמש, הם לוקחים אותי לים. כך גם הפעם. האורחים האלה, מארץ הכיבוש, אשר הים הזה שייך להם לא פחות מאשר לי, לוקחים אותי לים בעיר שבה אני חיה. תודה שלקחתם אותי לים. ההשתקפות של הים בעיניכם תישאר איתי. אורית זמיר
תגובות