הנחייה ותודה
אתם יודעים שעוד לפני שמסתיימת עונת הים אנו כבר מתגעגעים לים ולגליו ולמצבי הרוח המשתנים שלו. ידענו שהחפלה שלנו לא תהיה שלמה אם לא נשתף בה את הים אז הבאנו לכם אותו. אומנם קשה לראות אותו בחשיכה אך קולותיו ילוו אותנו במהלך כל הערב.
בלי לשאת דברים הרי אי אפשר, וחוץ מזה 12 שנה שמרנו על שקט אז עכשיו אנחנו לא יכולות להפסיק... סתם....הנאומים בעברית יתורגמו לערבית לטובת אורחינו מהגדה מסא אל ח'יר תרקומיא ואילו הדברים בערבית יתורגמו לעברית, לטובת הישראלים שעדיין אינם מבינים ערבית. הדגש על עדיין אני מקווה. הערב יתנהל בעברית ובערבית כי הגיעו אלינו הרבה אורחים נכבדים ויקרים מהגדה כמובן, וגם כהכרזה נגד הימים הרעים האלה, בהם מנסים להדיח את השפה הערבית ממקומה הטבעי בינינו. זה הזמן לבקש מכם סבלנות ואורך רוח, מסכת הנאומים תארך מעט. טוולו בלכום בבקשה,
יש לנו רשימה ארוכה ארוכה של תודות כי בלעדיכן ובלעדיכם אנחנו כלום.... כמו שאמרה רחל באחד הדיווחים שהיא כותבת על ימי הים.
***
חברותינו וחברינו היקרותים,
תודות לכל המאמינים בימי הים והמעניקים לנו את ידידותם ואת עידודם, לתורמים מכספם בארץ ובחו"ל, לתורמים מזמנם ומרצם, לתורמים בעידוד, בפירגון, במחמאה;
למנפחי הגלגלים ולאלה המשתתפים בטקס חיבוק הגלגלים בסופו של יום;
לשומרים על הילדים ועל האימהות ושותפים לדאגה, שכולם יחזרו הביתה בשלום;
למקימי הסככה גם בעיתות המשבר בה נאלצנו לקשור בחבלים ולאלתר מוטות. וכן, גם למלווים אותה למקום מנוחתה הסופי;
לשותפים בליווי למועדון;
בליווי לספינה;
לכל הנשים המוכשרות והיצירתיות, המפעילים/מפעילות את הילדים בשעות אחר הצהרים, כיד הדימיון השורה עליהם;
לכל המתרגמות שלנו לערבית , שבלעדיהן לא היינו יכולות להגיע לקרבה אמיתית והבנות עם הנשים במעגלי הנשים;
לרביטא הנהדרת, לעומר סיקסיק וגבי עאבד, ועבד סאטל, שכבר שנים רבות מעניקים אכסניה לפרויקט שלנו ואוהבים אותו;
לאייל - אשר על הספינה שהפכה חלק בלתי נפרד מסדר היום;
לאבו שאדי אשר על העוגות, המלווה את הפרויקט כמעט מתחילתו, ולא מחמיץ יום לתרום לאורחים שלנו ממטעמיו , תודה אבו שאדי על לבך הגדול;
לכל הסנדויצ'איות הטורחות על כמה עשרות של כריכי חומוס ומלפפון וכריכי שוקולד המוגשים לאורחינו, הרעבים מן הדרך ומן הגלים ומן השמש , בניצוחה המופלא והיעיל של מרים שיש. תודה לכן;
למצילים הפרטיים שלנו טוני ומהראן, שלולא הם, היינו דואגות הרבה יותר. רוצה להוסיף שהם גם מצטלמים נהדר...נכון אורנה;
למצילי חוף תל ברוך, ולאנשי החוף של מנחם, שהפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו ומקבלים אותנו מדי יום ים בסבר פנים יפות ובדאגה לאורחים שלנו;
לצלמים בים וכאן הערב; אורנה על הצילום ועל שזיכתה אותנו בפרס ראשון בתחרות צילומים, תודה גדי על שהסכמת להנציח את החפלה בוידיאו וכבר התחלת לתעד את כולנו בים;
לטלב - על האוכל הטעים. ולמשפחתו שעוזרת על ידו שלולא הם היינו נשארים רעבים;
ולעארף – שבלעדיו באמת לא היינו מגיעים לשום מקום... עארף על צוות הנהגים תודה לכולכם;
רוצה לציין במיוחד את חברות מחסום ווטש - אתן מאגר בלתי נדלה של אהבה וחום ותמיכה;
וכמובן לצוות המופלא שלנו ובעיקר לחברות החדשות שהצטרפו למעגל הניהול טלי וגילי . תודה ענקית לאחמ"שיות: האחראיות לקשר עם המתנדבים במהלך ימי הים: נעמי, נוגה, מיקי , גילי, תמי, אורית, יעל, פיצי, נורית, ומרים;
ובכלל לכל אלה שהתאהבו בפרויקט שלנו וסייעו לנו להניע אותו כל יום מחדש. ביניהם המתנדבים הקבועים שלנו כמו דורון, עומר, ג'יימי, אמיר, מירי ומירי ומרים, רותי ורותי, גדי וגדי ,ואלון ושושי, ועוד רבים וטובים מאוד – מה היינו עושות בלעדיכם, ובלעדיכן;
ותודה לכל אלה שעזרו לנו להרים את הערב הזה דניאלה אשר על הסאונד והמוסיקה, כארים אשר על החשמל, יובל רוט שתרם את הציוד, עירית תל אביב בסיועו של איתי פנקס, רובי זלוף ויעקב פרנס , הממונה על החשמל והתאורה מטעם עירית תל אביב;
תודה לאבי זילברשטיין על המקרן;
תודה לאסף אח של החתן של עמירה;
תודה לשומרים;
תודה לכל אחד ואחת ותודה לכולכם יחד שאתם כאלה נפלאים, ושאתם איתנו . בלעדיכם ובלעדיכן הפרויקט היפה הזה לא היה מתקיים;
אנו חוזרות ואומרות למתנדבים מדי מעגל בוקר, שהפרויקט הוא אומנם הומניטרי : אנו מביאים ילדים ואימותיהם אל הים ושמחים להעלות חיוך וצחוק על השפתיים אך הפרויקט צמח בעיקר על קרקע פוליטית. צביה שפירא היא האם ההורה של רעיון הים והיא הביאה אותו לעולם ביחד עם רחל אפק. היא רחל אימנו עד היום (לא צוחקת). צביה מספרת לנו על הדשן הפוליטי עליו צמח הפרויקט.
אני באופן אישי מעריצה גדולה של הנשים הפלסטיניות. מסתכלת בפליאה איך הן נושאות את נטל הכיבוש כל כתפיהן, עושות לביתן, מגדלות את הילדים ותומכות בבעלים ובאבות. ועם כל הקשיים ותלאות היומיום אנחנו רואות אותן מדי יום עם חיוך נעים על השפתיים גם אחרי מעבר במחסום, מעבר של שעות ארוכות לעיתים, הן מגיעות אלינו רכות וחמות ומחבקות. ותמיד בנדיבות מזמינות אותנו לביתן לדוואלי, בסיומו של יום . במעגלי הנשים שאנו עורכות עולה גם הכאב...
ומתנדבת אחת שהגיעה אלינו ממש מהים ... שאלה שאלות סקרניות במבטא ארגנטינאי ו... התאהבה...
אנו הולכות ומתקרבים בצעדי ענק אל התכנית האומנותית, שלשמה התכנסנו. רעיון החפלה נולד בביתה של מופידה בתרקומיא בעת ארוחת אפטר. גם כי שתים עשרה שנה מלאו לימי הים וגם כי ראינו במו עינינו ואף שמענו באוזנינו את ילדי מופידה רוקדים במועדון ביפו ובביתם בתרקומיא ורצינו להעניק לכם היקרים לנו, מתנה מיוחדת.
נשאו דברים בערב: צביה שפירא, עמירה איתיאל, רחל אפק, ווספי קבאג'ה, מנהל בית הספר בתרקומיא שהגיע עם הרוקדים מופידה קבאג'ה, ראשת קבוצה מתרקומיא
ריקוד דבקה: להקת ג'פרא מתרקומיא
תרגמו לערבית: ג'ולט, חתאם, רולא, קלייר
כתבה והנחתה: ריקי שקד-טריינין
***
ولد مشروع "من البحر" بالصدفة، كبر خطوة خطوة لحاله،
فرحة ثاني سفرة للبحر ، كانت ام " بنتها انقتلت بسبب رصاصة ولا حدا بعرف من وين طلعت،
بشي يوم المحكمة الموافقة لدخول اسرائيل هذا كان عيد، والام طول الطريق لحد ما وصلت لشط طنطورة ولحد ما روحت وهي تبكي من الفرح، كنا بالباص مع عائلتين فلسطينيات، هدفنا نجيب فرحة ويشوفوا عالم ثاني غير بيتهم وبلدهم.
والاولاد مع حب الاستطلاع وطاقات الحلوة يمكن كانوا خايفين والاهل كانت دموع الفرحةبعيونهم،
ومن يومها كبرنا مش عارفة كيف، بس الحقيقة انو كبرنا والمشروع تطور ولاقينا النا اسم وفتحنا ايميل
وحكينا لانه احنا النساء بنحب نحكي، لحد اليوم بحلقات النسائية بنحكي وبنسال وبننسال ليش بس احنا بنكمل المشروع وبنكمل نحكي.
مع الوقت تعلمنا قوة شغل الطاقم وفهمنا قوة النساء وكثير بنقدرها، تعلمنا نبني حجر حجر لنوصل لهدفنا وهو الايمان انو بنقدر نغير لانه ما في مفر غير التغيير.
ولا حدا ممكن يعمل اشي لاجلنا لانه كل القوى القوية والماثرة بتشتغل بالاتجاه المعاكس، وعقبالهم في كم من الناس الي بتتوقع اشيا ثانية تكون. ناس الي حياتهم بتمشي مش زي كيف حياتنا بتمشي ومصير حياتهم مش بايدهم، يعني ما بقدروا يقرروا لمستقبلهم او ماضيهم او حتى ليومهم.
من ناحية ثانية معرفتنا القريبة عبر السنين خلقتنا من جديد، غيرنا نظرتنا للعالم وبالاخص الحياة وخاصة بالمنطقة هنا.
حولتنا الى دودة التي تريد ان تحدر الى جلد الفيل الاسرائيلي وتصرخ بوجهه: انظر اليهم، واحكي معهم، توقف ان تخاف منهم، وانسى القصة التى علمونا عنهم، تعلمهم، تعلم ثقافتهم، لغتهم، عالمهم، وخيالهم والفرحة الموجودة داخل الوجع والازمة عندهم.
وانظر لنفسك، انظر بالمراي، وانظر الى السلاح الذي تجره وراك لكل مكان، من تقتل؟ وراء من تركض بالشوارع الغريبة؟
وبعد أي فترة تصل اللحظة التي فيها هم ببطلوا يكونوا هم، وكمان احنا بنبطل نكون "هدول". اسمائهم، اولادهم، حياتهم، تتحول لتكون جزء منا، تلفوناتهم عنا على شاشة تلفوننا، عنا قصة مشتركة، تجارب مشتركة نضيفها وحدة للثانية بكل موسم.
وغير هذا كلنا نريد ان نعيش بسلام، وطمانينة على هذه الارض، تحت نفس الشمس، ولكنا بنعرف السر الكبير، وهذا مربوط بينا، ولا احد سيعمله من اجلنا.
من ناحية اخرى، تمر السنين واولاد بسام وسلوى كبروا وحتى جزء منهنم تجوز، واصبحوا اهالي وحتى اليوم لم يتحاكم الانسان الذي قتل عبير عرمين.... الواقع الكبير لم يتغير، العالم ما زال ينظر الى الامور من خلال ما قصدنا ولا يرى عيون، ابتسامة، وشغف للحياة، سلطة القوة لا يتنازل، نحن سنستمر بطريقنا امام هذا الشي من خلال الامواج .
نحن هون عشان نستمر، في عنا جمهور، الي موجود اليوم معنا، وكل يوم بكبر وبامن بالي بنعلمه، يصغي لقصص القرى، الذي يفهم ويتفاهم الوضع وهو تحول الى جزء منا، واكيد هناك كثير ناس بفكروا وبعملوا اشيا بتشبه الي بنعمله باماكن ثانية.
ايام البحر هم ايام لامل كبير، لابتسامة عريضة، فرحة، وقبل وبعد قصة متكررة هناك قصة حقيقية، قصة التي تجبرنا ان نعمل ولا نرتاح.
عشان هاي القصص اسسنا جمعيات الي تسمى جمعيات لحقوق الانسان.
لان الجهاز السياسي اعلنت افلاسها ولا تمثل أي انسان بطالب بالسلام، لان هذا موضوع فقط للمعارض والمؤتمرات فقط.
نحن موجودين اليوم بالهواء الطلق بقلب يافا، اجينا نبكي ونضحك ونرقص ونتخلط ونكون مع بعض ونعرض الاشياء الي بتنعمل بهدوء بوضح النهار.
מעגל הנשים בימי הים
· אינתי יהודיה?
· נעם
· לא, אינתי מיש יהודיה
· נעם. אנא יהודיה!
· לא לא לא....!
זו היתה תגובה של ילדה כאשר מתנדבת סיפרה לה בים מי אנחנו.
כהמשך לפעילות האקטיביסטית החלטנו להביא ילדים לים. כמה שנים לא באמת התייחסנו לנשים ולקולן. היינו דואגות להעביר דף מידע מי אנחנו בטרם בואן, אבל משהו לא עבר בתקשורת ובשיח איתן. הן נותרו לנו שקופות, האמהות של, השפה המגומגמת שלנו...
ואז כמו בכל בניית הפרויקט שלנו כל פעם הסבנו את הזרקור לצלע אחרת . איך המתנדבים הופכים לקהילה שלנו, ראשי הקבוצות, עובדי החוף, התורמים... אך מה עם הנשים? אנו הרי נשים פמיניסטיות איפה הסולידריות איתן לשמוע את קולן...
אנו פועלות מתוך הבנה עמוקה שימי הים אינם ימים של כיף בלבד, אלא מפגש משמעותי בין קהילות, המתאוות לחיים נורמליים של שלום ושל שכנות טובה. שכנות שיש להכיר בה ולטפחה.
אבל איך נכיר ונדבר בשעה הקצרה שיש ביום ים?
הבנו שרק ע"י הקשבה אליהן, נוכל לספר את הסיפור שלנו. וקודם עלינו לשמוע את סיפוריהן. כך ניצור מצב של הקשבה הדדית ושיח..
בנינו פורמט של מעגל הקשבה, נעזרנו במתרגמות ערביות ומצאנו שיש דינמיקה די קבועה שקורית במפגשים.
מתחילות במעגל היכרות , א"כ מתייחסות לדימוי חזותי מתוך קלפים המונחים על הרצפה, בעזרתם מתחברות לסיפורי חייהן. והכל עולה: השמחה הבל תתואר על היום בים, חיי המשפחה, הכפר, עול הפרנסה,לימודים, פחדים, כאבים, חלומות ותקוות.
ככל שעלתה הקרבה במעגל, הנשים יכלו לחלוק איתנו יותר את חייהן . לספר על עוולות הכיבוש כפי שהן חוות: מפגש עם חיילי צהל הפולשים לבתים לעת לילה, הפחד של הילדים, הרס בתים, גברים מהמשפחות שנעצרו ונאסרו, העדר חופש התנועה, המחסומים, הסקסיזם בבית, וגם... לחלק בדיחות על גברים, חלומות על חופש ושחרור, לעוף, לסוע לארץ אחרת, לטוס...
היכולת לספר על כל אלה באוירה בטוחה שנוצרת במעגל הנשים, כשחלקן נשים ישראליות המקשיבות להן, בלי וויכוח ובלי "אבל", מהווה סתירה רצינית לחוויות היומיומיות שלהן.
זו בד"כ נקודת התזוזה שבה משהו נפתח...
התנאי לכך הוא אם נוכל להכיל את המקום הזה. לשמוע את הכואב ולהיות שם. פשוט להיות.
למרות הבדלי המעמד, התרבות, השפה והמסורת, אנו שם להזיל דמעה ולצחוק יחד. לחוש את המשותף והקרבה.
החוויה הזו הינה הסתירה העמוקה להפרדה הקיימת. זהו מין רגע שנוצרות בו אחווה וקרבה ביננו ....
רק אז זה הזמן שהן פנויות להקשיב מי אנחנו ורק אז אולי יורד האסימון...(ובד"כ הן גם מוחאות כפיים בקטע הזה).
המעגל מסתיים באמירות חוזרות: "אם העולם היה תלוי בנו הנשים, לא היו מלחמות. כי אנו מביאות חיים לעולם ולכן בידינו גם לשנות"...כפי שמונא מחברון היטיבה לתאר במעגל האחרון.
והן מסיימות באינשאללה, ולחיצות ידיים, וחיבוקים. בהזמנות להתארח בבתיהן, ובצפייה להמשך הקשר עם המתנדבים ואיתנו. ולעוד יום ים...
כולנו רוצות שהמרחב יהיה פתוח ללא ימי ים מיוחדים.
וכולנו עם עוד דמעות...
טוב אתן יודעות שזו פריביליגיה של נשים .
לתחח את העולם.
כתבה: עמירה איתיאל
Comments