מונטר - הג'הלין ליד אלעזריה

חשבתי שהלילה יצנן את ההתרגשות מהיום של אתמול וחייבת לכתוב לפני שישקע, אבל כוחי לא עמד. אז הנה בוקר וגם עכשיו, אחרי שקראתי את הדברים המרגשים של אביב חזרה לי ההתרגשות. וואלה היה לנו יום מיוחד ברמות. דמעות. לב, צחוק, שמחה, חיוך בלתי מש, כמו שכותב אביב באופן כל כך יפה. אולי שווה תמיד להזהיר אותנו שהולך להיות קשה, ואז כל מה שקורה גובר על הפחדים הקמאיים ונהפך לטוב, והפעם באופן קיצוני זה פשוט נהיה אושר אחד גדול. קבוצה כל כך מקסימה ויפה ושמחה וצבעונית, אי אפשר היה להישאר אדיש אליה. השמחה והחיוניות שפרצו מהן, יחד עם התיפוף ותנועות הגוף והגלים, מה נשאר לנו אלא להיסחף אחריהם ולטבוע שולל בתוך הים המלא ילדים עליזים ונשים יפות וחיוכים. טוב, תקראו את אביב וניקח נשימה ונחזור למציאות. בעצם למה. נשאר בכיף של הים לעוד כמה ימים. כמה בטחון וחופש היה להם במים האלה שראו לראשונה בחייהם. כאילו שום פחד לא הרתיע, לא גל, לא מלח, לא נעליים. וגם אם הגיעו, לא נורא, ממשיכים הלאה. והיתה האשה המוחתרמה עם החיוך והבטחון שאמרה ספק הודיעה: לא נכנסת. מפחדת. עמדה על החוף עד שנתנה יד והתחילה ללכת, ולא הפסיקה. לא גבול ולא חוט ימנעו ממנה להמשיך ישר עד אין יודע. ושאלה מה יש שם אחרי? אחרי מה? שאלתי. אחרי? מה אני אגיד, קפריסין? מישהו יודע מה יש שם אחרי? והילדה ששאלה על הספינה ולא היה לה מושג אבל ידעה שכדאי. זה אחד מהימים האלה שלא שוכחים. ואנחנו שמחות שהייתם איתנו. הייתןם נהדרים. חייכנים, מבינות, עוזרותים וכל מה שצריך. בדרך חזרה מהמועדון כשהרגשת הסיפוק והשלווה והעייפות חפשו דרך אלינו פנימה אמרנו לעצמינו שאתןם הנכס הכי גדול שלנו בימים האלה. הכיף של לפגוש כל פעם מחדש אנשים כל כך טובים במקום הקשה הזה של חוק הלאום, נותן המון תקוה.

   We are very happy it went very well thank you and bless you all,  עזיזה סמסה בדרך חזרה מהאוטובוס, ככה זה בנזירות. מאופקים, קצת

רחל

בשם נשות הים

אני בחור רגיש, אז היה לי קצת קשה בהתחלה. לראות המון ילדים שרואים בפעם הראשונה את הים, הרגשתי טוב כמו שלא הרגשתי המון זמן, לקחת חלק בחוויה מיוחדת במינה כמו זאת. אינטראקציה מדהימה עם ילדים מדהימים, כשאתה יודע שהאנשים מסביבך מדהימים הם. היה קשה לתקשר, השפה היחידה הייתה שפת החיוך, שגם אם רציתי לא היה ביכולתי להפסיק להשתמש בה. אחרי שהגענו, התחלנו לנפח את האבובים הקטנים והגדולים, שוחחנו קצת בינינו בקבוצה וחילקנו תפקידים, לאחר זמן מה האוטובוס הגיע. שמענו את הילדים מרחוק, כשהם הגיעו מרחנו אותם בקרם ואז הם רצו למים. שתי הדקות הראשונות היו קשות, לא מובנות כל כך. אבל התגברתי על זה כמו שמתגברים על המים הקרים של הים ופשוט צללתי פנימה דו משמעי. הייתי עם ילד קטן, בן לא יותר מ5 ,החזקתי אותו בגלגל המים הקטן וראיתי איך הוא פוחד כשבא גל, איך הוא אוחז בידי חזק ולא משחרר עד שכל המלח יוצא לנו מהעיניים ומהאף, עד שאנחנו מתייצבים בחזרה. וזה היה הרגע בו הבנתי מה אני עושה, הבנתי כמה אושר אפשר למצוא בלתת אושר לאחר. לאט לאט הוא כבר לא נבהל מהגלים והרשיתי לעצמי להשתולל איתו קצת יותר, ואין כמו צחוק של ילד קטן. מאוחר יותר שמתי לב שגם המון נשים מבוגרות מהקבוצה, באו ונכנסו לים לראשונה בחייהן. היה מיוחד לראות אמא וילד חווים ביחד משהו כזה, אותו פחד ואותו חוסר בהירות, מדבר שנראה לנו כל כך טבעי ורגיל,כמו ללכת לראות סרט או לאכול במסעדה יוקרתית וללכת לבית הספר. ואולי אותה הקבוצה תגיב באותה צורה לכל הדברים שכתבתי, שונות כל כך תהומית. אבל בעצם, לא. לבסוף אני לא בטוח למי החוויה יותר מיוחדת.

אביב

ראשית, רוצה להודות לכל האנשים היפים שפגשתי ביום ים – המתנדבותים, טוני המציל ונוסעי האוטובוס שבאו לראשונה לים. אנשים שמחזירים את האמון בבני אדם.

למרות העייפות, חזרתי הביתה עם מלאי אנרגיות חיוביות.

אחרי הים, אורחינו עלו לאוטובוס, גדולים כקטנים, לבושים בקפידה ומסודרים. בים הם היו רבים וביבשה הרגועה הקבוצה לפתע נראית קטנה יותר... ארוחת הצהריים ביפו התנהלה שונה מכפי שציפיתי מארוחה עם מעל 20 ילדים. נימוס, שקט, רוגע, לא מתנפלים. הגדולים דואגים לקטנים. בתום הארוחה ניתנה הנחיה על ידי אגנס והופ – כולם מנקים, אוספים, כמעט כמו הנבחרת היפנית במונדיאל. ג'יימי הפליא בפעילות יוגה דו-לשונית לצעירים, מקורית ומעלה חיוך, כשהמבוגרות יושבות נבוכות סביב. בסדנת תיפוף על הגוף של אורי התפלאתי: אלה שמפליאים בתיפוף על דרבוקה, מתקשים לעקוב אחרי המקצב. האם מדובר בשוני תרבותי – זה המקצב עליו גדלנו וזה מקצב לא מוכר? שאלה שנותרה ללא פתרון.

בגן השעשועים שוחררו כל עודפי האנרגיה שאולי עוד נותרו. הציפורים שחגו במקום, נתקלו במארבים ומרדפים – 2-3 ילדים רודפים באומץ אחרי ציפור, מה שלי נראה מראש כחסר סיכוי, אבל הם לא מוותרים.

נוסעים ל'ספינה' – ושוב רוצים להפעיל מוסיקה באוטובוס, כי איך נוסעים ללא שמחה? הדרך מהרצליה ליפו היתה בדציבלים אדירים. הפעם הדרך קצרה יותר מתהליך החיבור לרדיו, אז ויתרו על המוסיקה.

נמל יפו – אין צורך לחפש את הספינה, המשימה שאני קבלתי כמי שמגיעה לשם בפעם הראשונה – הסביבה מכירה אותנו והצוות מקבל אותנו במאור פנים. מתחיל השייט ופה נכונו הפתעות – כל השובבים שרדפנו אחריהם במים, משנים מעט את גוון פניהם ואוחזים בחוזקה בדופן, בספסל או במה שיש. טלטולי הסירה על הגלים העצבניים הניבו צווחות של פחד ועונג, כמו ברכבת הרים. אחרי כמה דקות, כשחיבור המוסיקה למערכת ההגברה הצליח, שיחררו פה ושם יד כדי למחוא כפיים או להכות על השולחן לפי הקצב. היו מי שלא הצליחו לשמור את התרגשותם בתוך הבטן...

מוחמד הקטן, שעבר מיד ליד בשמחה לאורך היום, שרעד מקור במים וסרב לצאת, שמישהו הלביש אותו במכנסי ג'ינס ארוכים ונעלי ספורט, שאחותו ה'גדולה' דאגה להאכיל אותו בצהריים, שנפל בגן השעשועים ומשם המשיך מעוטר בחבישה על המצח, היה על סף הרדמות כשישב בזרועות אחת הבוגרות על הספינה. סיימתי את היום במחשבות על מוחמד, גיבור היום בשבילי – מה יזכור מהיום הזה בעתיד?

צפרא