top of page
חיפוש
  • minelbahar2007

מסאפר יטא, 6.7.23

מתנדבותים יקרותים, מקסימותים,

עכשיו שבת 5:00 בחייאת, שכחתי כבר מה היה ביום חמישי. צריכה להסתכל בתמונות, להיזכר במתנדבים, בחיוכים הזהירים של הפלסטינים, באש ששרפה אתמול את מטע הזיתים בבורקא, ואז הכל חוזר. היה לנו יום נפלא. קבוצת גברים ממסאפר יטא, כאלה שלא קל איתם מיד. צריך לעבוד בשביל שיתרצו. חלקם הגדול מיד במים עם הגלגלים השחורים, משפריצים, מתנסים, מתנקים מאבק המדבר, מחייכים, משחקים, חלקם יושבים על הכיסאות ומחכים למשהו. להתרגל. متعودين. אחרי זמן כולם במים. אין הרבה רעש. אין צחוקים של ילדים. שבאב. גברים צעירים איתנו היום. מראה אחר. כואב בלב אבל שמח. יש מצבים כאלה.

בדרום הר חברון גרים במערות, במבנים קטנים, או אוהלים ופחונים. בחירה חופשית. את חלקה הורסים להם כלי המשחית והם שוב בונים. הם חזקים. אני מאחלת להם להיות חזקים. מול הצבא, המתנחלים, בית המשפט. אין להם ברירה אלא להיות חזקים. לחייך, לדבר בשקט. פה ושם להוציא קללה. רצוי לגמרי.

היינו קבוצה של מתנדבים רבים, סביבם. הסנדוויצ'ים חוסלו על האחרון שבהם. והיה סיפור הסכין: הגיע אבטיח גדוללללל ולא חתוך. במסעדה סרבו לתת סכין. אמרנו, טוב פלסטינים, הרי גידלנו אותם עם סכין בכיס. לא הצליח. ואז הגיע הסכין מהמצילים הנחמדים של החוף. שכולם חדשים השנה אלינו ולומדים לאהוב אותנו, בעזרת גילי. בסוף הם יתנדבו אלינו. עמד השף הפלסטיני והדגים לנו איך חותכים אבטיח. חבל שלא צלמתי. שיעור חובה באבטיחונאות. היה לנו המון זמן בים והם יצאו בעצמם מוכנים להמשך היום. התענגנו על השווארמה באבו חלווה ואחריה יצאו לסיור ביפו, למגדל השעון והמסגד הגדול, ליפו העתיקה ולנמל. לשייט בספינה של אייל, ואחריה למונתזה שאין כמותה. הם לא רצו לחזור. אלינה ורימה הנהדרות הצליחו להביא אותם לאוטובוס שמחזירם הביתה, ובא לציון גואל.

תודות גדולות ל: אלינה ורימה ורימה ואלינה; לסנדויצ'אית חנה שטיין שבלעדיה הפעם באמת חראם; לרותי ומיה שסכמו את היום עבורנו (רותי ואני כאילו העתקנו אחת מהשניה...); לאורנה נאור שמנציחה אותנו כל כך יפה למי שניפח; למי ששמר; לשני הצעירות שבחבורה שהנעימו לבנים את השהות; לצעיר הנחמד עם השמשיה; אין כמוכןם,


נשות הים


סיכום היום חמישי, 9 בבוקר, חוף תל ברוך. אנחנו כבר נמצאות במים כי אמרו לנו שהאוטובוס שלהם בדיוק מגיע. אנחנו מחכות. ואז, הם מגיעים- ילדים, נערים, בחורים, רצים באמוק לתוך הים. צוחקים, מחויכים ומאושרים, כמעט ולא מספיקים להוריד מעליהם את התיקים שלהם לפני שהם קופצים למים. להביט בפניו של נער שרואה בפעם הראשונה את הים זו מתנה גדולה. לראות ככה את העיניים הנוצצות. בחיים לא חוויתי חוויה מרגשת שכזו. עבור חלקנו, הים נמצא בהישג יד, יחסית קרוב לבית, ולעיתים קל לשכוח כמה הוא משאב מדהים, שלא נגיש לכל אחד ואחת. במציאות של סכסוכים מתמידים, עקובים מדם, התחולל היום אי של שפיות במשך מספר שעות, שזכיתי לקחת בו חלק. וגם אם זה היה רק לזמן מוגבל, וגם אם הזמן עמד מלכת ועכשיו המציאות חוזרת לכאוס הרגיל, היה כל כך שווה לראות כמות כזו של חיוכים של ילדים מרוחים מאוזן לאוזן. הלוואי ותמיד תהיה לנו את התזכורת שבסוף, כולנו בני ובנות אדם. מיה לויטן

סיכום יום

שמונה וחצי יום חמישי. החניתי במגרש החניה וירדתי לחוף. כולם כבר היו שם. המארגנות: רחל, גילי, טלי, ואיתן המתנדבות והמתנדבים. הכל מתקתק. העגלות העמוסות במים, סנדויצ׳ים ואבטיח כבר שם. האבובים המנופחים כבר מוכנים על החוף, וגם השמיכה עליה נניח את הציוד שלנו. הכל מוכן לקלוט את הפלשתינים, ולעשות להם כיף. והכל, הכוונה להכל, ולחשיבה על כל פרט.

הקבוצה מגיעה. הפעם קבוצה של גברים. גברים צעירים ונערים. ללא שהות הנערים חוטפים את האבובים ונכנסים למים, ואני תוהה, מאיפה הם כבר יודעים מה עושים כאן. המבוגרים יותר אסופים. מתיישבים מתחת לשמשיות. לא כולם הביאו בגדי ים. אבל המארגנות שלנו לא מחסירות דבר, ורחל שולפת מיד, משום מקום, שקית ובתוכה בגדי ים. לאט לאט הם מתחילים להיכנס לים. חלקם מפשילים מכנסיים, טועמים, ולא עובר רגע והם בפנים.

אני יושבת מתחת לשימשייה וצופה. הנערים כבר מרגישים כמו דגים במים. מלאי אנרגיה להנות מהחוויה החדשה. אני עוקבת אחר אחד מהם שיוצא מהמים וניגש לתרמיל שלו, מתוכו הוא מוציא טלפון נייד ומתחיל לצלם. הבנתי שחשוב לו להנציח את הרגע, ואולי לשתף את המשפחה ואחרים שלא הגיעו. אחר עולה על שובר הגלים ומצלם את האופק, ואני חושבת לעצמי בכאב, איזה אופק יש לאנשים האלו? מה צופן להם העתיד, ומה הוא צופן לכולנו?

לא היה הרבה דיבור בינינו לבינם. מחסום השפה? הגיל? חוסר עניין? ואולי הכל ביחד.

דווקא האבטיח, האדום האדום הזה, היה הגורם המלכד. גילי, שיש לה קשרים מיוחדים עם המצילים, מצליחה להשיג סכין, ואחד הצעירים הפלשתינים מתגייס לעזור ולבצוע אותו. הסכין בידו, לא לא בשביל לדקור!!!! בשביל לחתוך לכולנו אבטיח. כמה פשוט. כן כמה פשוט הכל יכול היה להיות פה… .כולנו עומדות סביבו במעגל כדי ללמוד ממנו איך חותכים אבטיח. רגע של ביחד. של שפיות.

ומה שהכי הרשים אותי זו העובדה שאין צעקות. אנחנו כל כך רגילים לילדים שצורחים, והורים שצועקים הוראות לילדים. אצלם זה אחרת. מדברים. לא מרימים קול. ככה זה היה היום, וככה זה היה לפני שבועיים, אז הגיעו אמהות צעירות עם ילדים קטנים.

ולסיום, בכל פעם שאני מגיעה ליום ים, אני מלאת התפעלות מהנשים שכבר שנים על שנים מארגנות את הפרויקט החדוב והמדהים הזה. נשים שאין ספק שמגיע להן פרס מפעל חיים.

שאפו!!!

רותי שפר

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

    שנת 2023 הסתיימה, נפגש בשנה הבאה  2024 - תקראו בבלוג תהנו ותתרמו 

bottom of page