top of page
חיפוש
  • minelbahar2007

סוסיא-יטא, 7.6.23


איזה כיף לקום בבוקר ולדעת שהעולם עדיין צריך אותך. שיש לך מה לעשות ואיך להועיל. או לפחות אתה מרגיש ככה. בסופו של דבר זה חבורת בני אדם שנרטבים במים מלוחים הקרים ומעבירים זמן בלנסות להנות. להכיר. לבלות. לבהות. ללכת על החול החם ולדמיין שיש משהו מעבר לזה. ככה אנחנו נפגשות עם המתנדבים בעיקר מתנדבות שמתייצבות מדי בוקר, מתרגשות, משתתפות, מיד מתייצבות למשימה. זה מן קסם כזה לא ברור. שקורה כל יום מחדש שם בים. הרצון, וההרגשה שמה שקורה פה הוא בידינו, ואם זה באמת היה בידינו, לא היינו נראים ככה. חלאס. היה יום אחלה. המים הזכים, המקבלים, הגלגלים עם הילדים בתוכם כמו ברווזונים קטנים, והילדה שמציירת את השם שלה על החול הרטוב ומוחקת ומתקנת ובונה עוגה עם קרם מצדפים. קבוצה של נשים לבושות שהים משמש להן רק תפאורה, לא סיבה לשנות מנהגים, פותחות שולחן ארוחת בוקר שהביאו מהבית ומבסוטות כמו הגיעו לחגיגה שהתכוננו אליה וההנאה שלמה. על הכל שורה רוח נעימה. ואז הן קמות לחלץ עצמות, עולות לשובר הגלים ונהנות מהיפה הכחול הזה, שלא רואים את סופו ושואלות אותי איך קוראים לים הזה. והיו שם בנות 40 ויותר ופחות, שפעם ראשונה הגיעו לים. בשיחה שספרו לנו אחר כך על הדשא במתנ"ס ביפו, אנחנו רוצות לשמוע על כח והצלחה והתגברות על הדבר הנורא שנקרא חיים תחת כיבוש והן לא נותנות לנו את זה. החיים שלהן קשים. כמו שאנחנו יודעות. אין להן משהו שמנחם אותנו. סליחה שאני כותבת הפוך אבל זה ככה. הנפש שלנו רוצה לשמוע דברים חזקים וכן. הן מספרות שהכיבוש ככל שהוא רע הוא הופך אותם לקבוצה של אנשים שאכפת להם אחד מהשני. ורוצים לעזור אחד לשני. ומקבלים כח אחד מהשני. עדין הקושי הוא קשה. מאד מאד. ילד שעצור והאמא יושבת איתו מול השופט בבית המשפט הצבאי ורוצה להגן עליו. אלוהים. איזה סיכוי יש לה בכלל. מי מקשיב לה. או לבן שלה.

היה להן יום של חופש. של קצת הרגשה שמקבלים אותם. שרוצים לשמוע את הקול שלהם. שמקשיבים להן. זה לא מספיק. זה מעט. מאד.

אוף רחל זה מה שהיה? הייתן נפלאות, עוזרות, מקסימות וגם דרי. תבואו שוב, תכתבו לנו מה הרגשתן.

תודה גדולה: לחדווה אדירי ובעלה האדירים שמגיעים כל שנה עם סנדויצ'ים נהדרים ועם פירות מהירקן שלהם (אבטיחים, מלונים, בננות) תודה למפעילי הסביבונים הנחמדים שלנו, דוד ומיכל שמצליחים לענג את הילדים בסיבובים וצחוקים לגלית שהיתה ממש ממש עד הסוף עם הקבוצה, הובילה אותה לאורך קו החוף מהמתנ"ס לשייט בגבורה ליוסרא על ההנחיה המצויינת של מעגל הנשים לכולכם אחת אחת לציפי שתהייה בריאה ותחזור אלינו ולדפנה שכתבה את סיכום היום האינטימי, כאן למטה.

סיכום היום

היום היה יום הליווי הראשון שלי בים עם אמהות וילדים מכפר יטא. התכוננתי לקראת יום פרוע בים אבל האמת שכל ההתארגנות קודם עם הגלגלים המתנפחים השמשיות קרוב לים וכל שאר הנוחויות שחיכו לבאות יצרו אווירה נינוחה ורגועה לקראת חווית המפגש של הילדים והאמהות עם הים עצמו. האמת שהיה נראה לי שעבור חלק מהם זה לא המפגש הראשון אבל ריגש אותי איך הילדים וחלק מהמבוגרים הסתערו על הים ולא יצאו כמעט מהמים. רוב הזמן הייתי עם לולו הקטנה שנתנה לי יד ורעדה מקור ולא ויתרה על רגע במים.

הכי מרגש עבורי היה דווקא מפגש עם שתי נערות שהתבודדו יותר בעומק. הן ניסו שוב ושוב לצוף על גבן כשהגלגל קצת מפריע להן לחוש את גופן באמת צף במים. נדמה לי שריקי התחילה ללמד אותן ואני הצטרפתי. אמרתי לאחת מהן לשחרר את הבטן. לנפח אותה. ולהוריד את הראש לאחור אל הים.

זאת הייתה בשבילנו חוויה משותפת של אמון לעצות שלי ולחסדי הים כל אחת מהן חשה את הרגע הזה של עזיבה מוחלטת של השרירים המגוננים . את החופש של הגוף במים. העונג שהתפשט על פניהן עם התגלית הזו וקריאת ה"וואו" המתרווחת הייתה מאוד מרגשת דפנה אלכסנדרוביץ


שיחה במעגל נשים

משתתפות : נשים מיטא מתרגמת : יוסרא עאשור מיפו מסכמת: גילי, עמירה, רחל

כשהגענו למתנ"ס הנשים בקשו לעשות את השיחה בחוץ, על הדשא. כזה נוף לים, רצו לראות ממנו כמה שיותר לפני שחוזרות. התנאים היו מעט קשים לשיחה. חוץ עם רעשים וגירויים וזמן קצר, אך דיברנו.

אחת הנשים ספרה איך התחתנה כשהייתה בת 16, הגיעה לכפר וחייתה במערה בלי מים, שם גידלה את ילדיה ולשם הגיעה ידו הארוכה של הצבא. כל מה שהם בונים הצבא הורס. המתנחלים היו מציקים ללא הרף והצבא תולש אנשים מבתיהם וגם יורה עליהם לתוך הבתים (פחונים). זה הגיע לכך שהם היו ישנים בלילה באוהל שהקימו במקום נסתר מפחד שהכדורים יפלחו את הבית ואותם. היום הכפר בנוי מבתי אבן. אך המתנחלים והצבא עדיין עושים את שלהם. עוד ספרה על חקירה נוראית שעבר בנה שהיה רועה צאן, לאחריה כמובן ישב בכלא. מכיוון שהיה קטין קראו לה להיות נוכחת בחקירה. הבן הכחיש את כל ההאשמות, החוקר היה עצבני ואלים ועשה בהם כרצונו בלי כל קשר למה שנאמר.

עמירה שאלה: מה מקור הכוח שלכן, איך אתן מחזיקות מעמד. "ההורים והמציאות לימדו אותנו להיות חזקים. המנהגים עוזרים לנו והשכנים מאד עוזרים זה לזה. יש ערבות הדדית." אך יותר מכל "הידיעה שזו זכותנו, זו אדמתנו. תכלית החיים היא צומוד, היאחזות באדמה, התקווה שילדינו יתחתנו ויקימו משפחות באותו מקום."

יוסרא ציינה שלהבדיל אלפי הבדלות, גם היא שחיה ביפו ומרגישה ככל שעובר הזמן איך מושכים את השטיח תחת רגליה, לא עולה על דעתה לוותר.

3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

コメント


    שנת 2024 מתחילה בסימן שאלה מדיני - תורמות לטובת חבילות מזון לרמדאן - תעקבו ותתרמו 

bottom of page