סימיה, דרום הר חברון

יום לפני אחרון, התרגשות הסיום מתחילה לבצבץ. גם הים מגיב בהתאם. גלים גבוהים, עננים בשמיים, הים ריק ממתרחצים. בוקר קיץ מוזר. מתנדבים מאחרים. נראה לי כאילו לא אמרו לי משהו. בסוף הכל חוזר למקומו נכון. שלמה מנהל תחנת ההצלה איננו יום בשבוע, ויוסי, דור ב' בעגת המצילים, מנהל את הסוכה. מסביר שהים סוחף ויש מערבולות, ויש להתכונן באופן אחר. בתוך כך נמלאת הסוכה שלנו כמות מתנדבים שלא היתה מעולם. דבר הנשגב מבינתנו. רשימות המתנדבים שלנו השנה מלאות על גדותיהם. אנחנו מנסות למצוא איזה הגיון בין מספר המתנדבים ברישום לעומת הבאים בפועל ומוצאות שעדיף לא לנהל. הדבר מנהל את עצמו. בסוף הכל מסתדר אנשאללה. הפעם, זה שונה. נשאר לנו בסופו של יום להתפעל מחדש ולשמוח מכל כך הרבה אנשים טובים שרוצים לחלוק עמנו את ההתנסות הזאת. בצד השמחה והרגע האופטימי יש תמיד תמיד את המרפק הזה שדוחף מהצד: זה קטן. זה בטל בשישים. זה לא על המפית של המפית. תרגעי. ויש לנו גם את המעגל עם הפלסטיניות מול המעגל עם המתנדבים. גם שם נולד כל פעם יצור מפתיע. גם שם יש מרפק שאומר: נשים נשים, אבל הבדלים הבדלים. תרגעי. בקיצור, מתנדבותים יקרותים, אנחנו רוצות לשנות את העולם איתכןם, ועם הפלסטיניות, ועם המצילים והשמש והגלים. תרגעי. מודות לכםן על היום המופלא. על ההתגייסות, התמיכה, ההבנה, החיוך, היד שהושטה, הקשר שנפתח לרגע, הייתםן מתנדבותים מקסימותים. בהמשך היום נהנו הילדים והאמהות מארוחה מצויינה אצל דאוד והחברים שלנו במסעדת אבו חלווה ביפו, שהפכה לנו לבית חם (ממוזג) ונעים וטעים השנה. מסעדה שכל העובדים כולל המנהל הם מהשטחים. והם מדמיינים להביא את המשפחות שלהם בשנה הבאה לים. מג'נין ובלטה והכפרים בסביבה. וכך אנחנו מוצאות עצמינו מרחיבות קהל לכל הכיוונים. יש שמחה ויש תסכול בהבנה כמה העם שלידינו מחפש קשר, מחפש דיבור, מחפש מוצא, כמה זה קרוב וכמה זה רחוק. תודה מיוחדת לדרורה על הסנדוויצ'ים הטעימים; לחנה על ההפעלה של הילדים במועדון בהמון יצירתיות וצבע; לג'ולט שתרגמה והוסיפה מחכמתה ויוזמתה הברוכה במעגל הנשים; לגנית על הסיכום המרגש לאורנה על התמונות היפות שלה. נשמח לתגובות, ונשופכום בשנה הבאה,  יעטיכו אלעאפיה,

רחל בשם נשות הים

הדרך מתל ברוך לנווה שאנן נראתה לי היום בצהריים אחרת. אותו מעבר מוכר מהים למשרד נראה הרבה פחות נורמלי אחרי המפגש שלנו בים.

הארוע כולו היה מקסים וסוחף, הלב התרחב, היתה כל כך הרבה שמחה אצל כולנו. נגענו, הסתכלנו בעיניים, צחקנו, נבהלנו מהגלים, נפלנו יחד ולחוד,שיחקנו יחד, לרגע קטן היינו כולנו בסירה אחת. בני אדם. המבט המרוחק שלי על הנשים האחרות האלה שנכנסות עם שמלות ארוכות לים, נעלם לו. העיניים נפגשו, הלבבות נפתחו והשונות של כולנו הרגישה הבוקר כל כך טבעית ומגניבה. מעבר לסטראוטיפ המוכר, צצו הנשים האמיתיות- האמיצות שהסתערו על הגלים בלי חשבון, הפחדניות שצרחו מכל גל, העצורות ששמרו על פאסון, היו שובבות, נהנתניות, דאגניות, סתלבטניות, אבל כולן מחייכות, מצחקקות זו עם זו ושמות עין מבסוטה על חבורת הילדים ששצפו בשמחת חיים יחד עם הגלים.

הצטרפתי עם מייאר בת ה10 לחבורת ילדים תל אביביים שבנו מבצר בחול. שאלתי אם נוכל להצטרף והם הסכימו, לשמחתי . לרגע הרגשתי כמו הילדה מחברון, אורחת לא קרואה, מי שצריכה לבקש רשות להרגיש בבית פה, בים. היה מדהים לפגוש את ההתפעמות הראשונית של מייאר, בגיל 10 פעם ראשונה ראתה את הים, נבהלה מהמלח במים, התיידדה עימו אחרי שעה, התלהבה מארמון הנטיפים והתרגשה מצדף שמצאה כאילו היה אבן יקרה .

בעוד אני בונה עימה את הארמון ואודי בים עם מוחמד הקטן והשובב שלא יוצא מהמים , לא מוריד את החיוך וגם לא את המשקפיים החדשות, אני רואה את אמם פאטמה פורשת לצד. מציירת לבבות על החול, כותבת אותיות בתוכם, מצלמת, מוחקת כותבת ומוחקת לב ועוד לב כמו מכתב אהבה מקודד.

לא ציפיתי לכך אבל נראה שהקרבה הפתאומית שחשתי למייאר, מוחמד ופאטמה בים הסוער הבוקר עוררה מרבצו את הכאב העמוק שניצב בשורש קיומנו כאן. העדינות והשמחה של שכנינו מדרום הר חברון הפכו לסיכה שדקרה לי את הבועה. קריאה לדגל של אהבת האדם. נזכרתי שוב, שגם אצלנו, כמו באירלנד, השינוי שיבוא מלמטה, מאיתנו, הוא כנראה הדרך היחידה להניע צדק ופיוס במרחב. ביום כזה של יציאה מהחומות האופציה הזו נראתה פחות רחוקה, לכמה שעות היינו כולנו השינוי שאנו רוצים לראות בעולם וזה עבד נפלא. גנית מייזליץ כסיף