סימיה, 3.7.23

מתנדבותים יקרותים,

אתמול היה יום נפלא. לנו בים. אתמול התחיל החורבן לתושבי ג'נין ולכל מי שיש בו עוד נפש. קשה לי לסכם את היום במילים שמחות ונעימות. היה לנו יום נפלא בכל מה שנמדד. הקבוצה נהנתה כל כך בים. ואחר כך במסעדה. ואחר כך במונתזה (פארק יפו המדהים). תראו בתמונות.

היתה לנו שיחת נשים, ארחיב למטה ככל יכולתי. שהתאימה יותר למה שקורה בג'נין. בלי להשוות. ולפי סתיו, שהיתה איתם בסירה, הם נהנו הנאה שלמה מהספינה. לדברי הנהג הכעוס הם לא רצו לחזור הביתה. רצו עוד ועוד להינות מהאפשרויות שנפתחו לפניהם. בסוף הגיעו הביתה בשלום. תודות מיוחדות: לנעמי אבירם, על הסנדוויצ'ים הטובים ליוסרה על תרגום ועזרה במפגש הנשים לגילי שהקדישה את עצמה לאשה הנכה ועשתה לה יום נפלא, לסתיו שלוותה אותם לספינה, לטליה רבת הכישרונות שהנעימה לנו בשירה יפה וגם בסיכום היום הרואה כול שלה ולכולכם בסראחה (באמת ובתמים) שהייתם כל כך משתתפים ועוזרים, וחלק לגמרי שלם מאיתנו.

סיכום היום תחילת יולי בחוף תל ברוך. הילדים יצאו לחופשה מבית הספר אבל עדיין לא עמוס במיוחד. אתמול הים היה סוער, אבל היום רגוע, ואפילו בחוץ השמש נעימה. אנחנו יושבים במעגל כיסאות כתומים ומחכים לאוטובוס שיגיע. הם יצאו מוקדם בבוקר אבל אף פעם אי אפשר לדעת כמה ייתכן ויתעכבו. גלגלי הים שניפחנו מסודרים בערימה ולצדה גיגית כחולה עם צעצועים, למקרה שיצטרפו תינוק או שניים. אמא ורותי מוזגות מים קרים לכוסות. זו הפעם הראשונה שלי, אבל אני לא דואגת. עמירה כבר הסבירה לכל אחד את תפקידו - אחת אחראית על קרם ההגנה, אחד על הסנדוויצ׳ים וכולם דואגים לשמח. בשביל זה אנחנו פה. הנה, הם באים- רחל מדווחת. ותוך רגע הם יורדים לכיוונינו. ראשונה מדלגת למים ילדה מתוקה, בת 4 אולי, עם שיער מתולתל וסיכות פרפר לבנות. מעיזה בכל פעם לקחת עוד צעד לכיוון הגלים. המפגש הראשון עם המים מפתיע, וקצת מבהיל. מסתבר שהם מלוחים. בפעם השניה זה כבר משעשע. בגיל כזה, לא כל דבר הופך לטראומה. עוד ילדה מצטרפת אליה. הבנים קופצים למים עם האבובים שאבא שלי עזר לנפח. ילדים ונערים, שוחים ומשפריצים. נדמה לי שככה נראנו אנחנו בחופשים הגדולים. וכך אחד אחרי השני, עוד ילד ועוד ילדה מצטרפים, מלווים בנשות הים, ״מן אל בח׳ר״, ואיתן גם לא מעט גברים. האמהות יושבות בחוף בינתיים, חלקן חובשות כובע קש אופנתי מעל החיגאב, מוזגות כוס קפה שחור מקנקן, מנשנשות צ׳יריוס. אישה אחת, לבושה ורוד חגיגי מצטלמת על רקע המים עם בלוני יום הולדת שמונה עשרה, נראה לי שזו הפעם הראשונה שלה בים. הכפר הקטן סימיה, שוכן על כביש 60, מעברו השני של הכביש העיירה אַ-סַּמוּע דרומה לחברון. הילדים הקטנים של הכפר הסתכנו כל בוקר כשחצו את הכביש הסואן לכיוון בית הספר בעיירה. אחדים אף נפצעו. אנשי הכפר, הפעילים ב"לוחמים לשלום", הקימו בכוחות עצמם בית ספר עבור הילדים. עם סיום הבניה, כוחות הביטחון הרסו את בית הספר. אנשי הכפר לא התייאשו וכך החל מחול מייאש של בניית בית הספר והריסתו. שוב, ושוב ושוב. מציאות בלתי נתפסת. במרחק 100 וקצת ק״מ מפה. בינתיים האמהות וגם הסבתות כבר נכנסו למים, מכוסות מכף רגל ועד ראש. אחת מהן קצת הסתבכה עם גלגל ההצלה ומירי מסבירה לה עם הידיים איך לשחות. מחלקים סנדוויצ׳ים לילדים, שותים עוד מים. אני יושבת עם הילדות על החול. מתפעמת מחדוות הגילוי שלהן, ממהירות הלמידה. ״וואו טליה, וואו״ אחת מהן חוזרת ואומרת. הנה, אפשר למלא את הדלי הזה בחול, אפשר ליצור צורה, לבנות ארמון. גל גדול מגיע והורס את כל מה שבנינו. אנחנו מתחילות מחדש. מוסיפות צדפים ונטיפים ואז משחררות ורצות להשתולל במים. אני רודפת אחריהן והן צוחקות. אני מחייכת, רצה ובכוונה נופלת, לשמח אותן עוד קצת, רק עוד רגע. ובפנים עצב גדול. כתבה: טליה טרון (בת של הדסה ור'זאלה)

שיחת נשים מנחה גילי מתרגמת ויועצת יוסרא מסכמת רחל היו במעגל שבע נשים ואנחנו. הנשים חלקן מורות, חלקן צעירות, אחת גמרה תיכון עכשיו וחגגה יומולדת 18. אחותה ואמה לידה, אחת מנהלת בית הספר הקטן שבכפר, ואחותה מחברון. קוטן הקבוצה אפשר לכל אחת לדבר וגם לנו לשאול שאלות יותר חודרניות. וכך מצאנו עצמנו במקום הקשה של הפחד הקבוע היומיומי מהצבא והמתנחלים שנמצאים לידם. מנהלת בית הספר תיארה את מסלול הנסיעה שלה ואת תחושת הסכנה. בית הספר שנהרס פעמיים, הדרך להגיע אליו לא סלולה מאחר ואין אישור (אזור c). העליה באירועים הביטחוניים בעקבות הממשלה החדשה. הן מתייחסות הרבה למגבלות התנועה. כל יציאה מהבית וחזרה מהווה קושי. המחסומים שנאלצים לעבור. הפריצות של חיילים לבתים בלילות. הכל נשמע כל כך מאיים ומפחיד אבל הפנים שלהן לא מביעות פחד. גם המילים לא מזעזעות, והן לבושות יפה וצוחקות מדי פעם. בסוף עלתה השאלה. האם אתן מפחדות? כן. ברור. אלא מה. בטח מפחדות. ואיך חיים עם זה? מתרגלות. השאלה הזאת תמיד נשארת אצלנו. יש קושי עצום להזדהות באותו רגע כי זה נאמר בקלות. עובדה. ואיך ממשיכים מכאן?. הצורך להגיד מילים שיוציאו את השיחה מהשלב הזה למקום של תקווה. הפעם זה נשאר כאילו עומד באויר. ובגרון. שאלנו אותן בסוף אם השיחה הזאת טובה להן או מיותרת, למי שבא ליום כיף ומוצא עצמו בתוך המעגל האולי מכאיב. התגובה שלהן היתה "מנחמת" אותנו. לא. הן שמחות שמישהו אחר מתעניין ורוצה לדעת. נשאלה גם השאלה איך הן רואות את העתיד הפוליטי: נראה שהיתה הסכמה ביניהן על מדינה אחת שחיים בה בשקט ובהרמוניה. בסתיו ניסע לבקר אותן. בסימיה. לפגוש אותן בביתן. מי שרוצה לבוא מוזמנת.

בספינה ישנם הרבה דברים שלא חוויתי בחיי. אתמול היה אחד כזה, קבוצה של כ-60 אנשים מסימיה שבפלסטין בשייט בחופי יפו. נשים וילדים (ומעט גברים) שהגיעו לנמל והליכה של כ-2 דקות לקחה כרבע שעה. אז ככה זו הפעם ראשונה שרואים את הים!?! שהגענו לסירה תכף הופעלה מוזיקה קצבית והחלו ריקודים ושמחה. כולם נצמדו לדפנות השייט להיות קרובים לים ככל האפשר, מתעדים במצלמות את הזיכרונות היפים מהיום המיוחד הזה שעל פניהם חיוך עצום. התבוננתי מהצד, עצובה, על חוסר הצדק עד שאחת הנשים הבחינה בי ו״שלחה לי חיוך מדבק״. שהתקרבנו לחוף אחד החבר׳ה מהקבוצה שאל אותי אם באמת כבר עברו 40 דק׳ באכזבה. שירדנו והיינו צריכים למהר לאוטובוס חוויותי על בשרי את המשמעות של החופש שלי פה בישראל לעומת החיים בכיבוש בפלסטין. הם כל כך רצו להישאר, ליהנות מהים והנמל והחופש. אז נתתי לנהג האוטובוס לצעוק עליי שהם מאחרים, כי מה זה קצת צעקות לעומת עוד 10 דק בים?! סתיו דוידוביץ'