בתיר

בוקר יום שני. חוף תל ברוך נראה לי כמרחב המבטחים הראוי ביותר אשר יכולתי לדמיין בכדי להכיל את אותו רגע בתולי של ילד המבקר לראשונה בחייו את הים (גם אם הילד הזה בן 15 וגם עם הוא הורה מלווה, הרי הוא עדיין ילד הטובל לראשונה את רגליו במימיו של הים הגדול) וקרוב לוודאי חווה במקביל מפגש ראשון עם יחס ישראלי שונה מהיחס אליו הוא רגיל  מהצבא והמתנחלים. רגע מרענן בנדיבותו, אך עדיין עדין בשבריריותו ולכן ראוי שיעשה בפרטיות מירבית. מסתמן שהגענו לסוג של חוף ארץ מובטחת גם אם יש לנו אשרת כניסה רק למספר מצומצם של שעות.

אך כיצד קרה המקרה וצל גבוה  עומד  ''אאוט אוף נו וור'' רק מטרים ספורים מסככתנו? רבבות שוטרים ישזפו את עורם ויבחרו את יום גיבושם דווקא באותו המקום ובאותה השעה המוקדשת והמקודשת לנו.

במקום לחבק בביטחון את אותה אכזריות סימטרית של יד המקרה ולא לדאוג מידי אני נתקפת ברעב עצום ומוצאת את עצמי בולסת בשקיקה כמה חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ וכמה חצאי סנדוויץ' עם שוקולד ומיד פורשת לעשות את הדבר הבא הטיפוסי לי בכל סיטואציה: אני פוצחת בסשן של שינה ספונטנית מתחת לסככה למרגלותיה של תינוקת מתוקה.*

כעבור שעה קלה אני מתעוררת רעננה ומחודשת ומגלה כי כולם כבר בעיצומה של התמסרות מתוקה למים הנעימים (אחרי ההתחלה הסמי הססנית של חלק מהילדים ) וגם שהשוטרים הפכו באורך פלא  לכמעט שקופים בנוכחותם. תחושת האימה מתחלפת לרגע בו אני מחזיקה במחשבה את מה שכל כך מיותר בעולמנו למכווץ לשקוף.

הים הטוב שחרר ולו לרגע קט את נטל האזיקים הפיזיים והמחשבתיים  מעל כולם ובטח שממני. זה מה שהים הרי עושה.

בים כולם שווים.

היה טוב.

נוגה סדן