בתיר

בתיר הוא כפר ששוכן על הקו הירוק הישן. פסי הרכבת לירושלים עוברים לידו. לפי הסיפור היה לכפר הסכם מיוחד עם המדינה לגבי אפשרות לעבוד בישראל בתקופות השונות מאז קום המדינה. הכפר בנוי על מדרון מערבי ויפה באופן מיוחד. תושביו, כמוהו, יפים ונעימים.

זו הקבוצה השניה שמגיעה אלינו מבתיר השנה. הקבוצה מורכבת ברובה מקרובי משפחה מבתיר,  מדהיישה שבבית לחם, חוסן ומקומות אחרים.

הים קבל את פניהם בגלי שמחה. מהר מאד הם התחברו איתו ונוצרה אוירה של נעימות ורוגע. הסוכה התרוקנה לגמרי מיושביה ורובם ככולם נכנסו למים או עמדו ושכשכו רגליים ברדודים.

בהמשך בנינו בחול צב גדול וגמל מקושטים בצדפים, הסתקרננו לדעת איך חיים בדהיישה (מחנה פליטים) וקבלנו תשובה קשה מבחורה בת 18. חייכנו הרבה כדי למצוא מוצא.

בפעילות של אחר הצהרים, במתנ"ס, קבלנו פרח. שלומית קורי, הופיעה כשושנה אדומה פורחת עם גבעול ירוק באמצע ושמים כחולים עם עננים זעירים למטה על החצאית המתרחבת והתנועות המלכותיות-מעודנות שלה ופגישותיה עם פרפרים יפי צבעים, ועורב ועוד מעופפים יצרו אוירה של קסם. הילדים ישבו פעורי פה וחזרו על התנועות שבקשה שיחזרו והבינו בלי להבין מילה, את כל הספור.

מהמתנ"ס הם המשיכו לשייט בנמל יפו שהוא סיום יפה ליום יפה. ותודה גדולה לכולכם.

הים שבפנים

למארגנות שלום, תודה על היום ים ותודה עוד יותר על ההזמנה לשתף במילים.

אני חשה בתנודה פנימית. הקירבה והמגע יצרו אותנטיות ותקווה. במהלך הבוקר התרחש תהליך הן במגע והן ברגש אשר אפשר תהודה פנימית. המגע החל בלחיצת יד ביישנית תוך קריאות מגומגמות תלת לשוניות "מרחבא", "שו איסמאק", "שלום", "מיי ניימ איז". והמשיך למריחת קרם נגד שיזוף, מעבר די מהיר מזרות לעיסוי גופני. בתחילה נתקלתי בהסתייגות ובהמשך בחיוך ביישני אשר איפשר ליטוף עדין ומריחה של החומר על פני העור. בסיום טקס נסיכת החומר הלבן, הים כבר נשקף על גלגל העין והגפיים התחפרו בחול הדק. אנו המתנדבים ציידנו כל נפש בגלגל הצלה וכך כשטבעת של מצופים למותניהם הם צעדו בזהירות על החול הרטוב. גלים שקופים ודקיקים נגעו לראשונה ברגליהם והם לקחו צעד אחורה, שניים קדימה, מהססים להכנס אל הים. אני התקרבתי, הושטתי יד, מזמינה אותם להצטרף אלי, בחורה תל-אביבית שגדלה לצד הים. חשתי כמו בת הים שמזמינה את שאר המינים להכנס איתה אל העולם הקסום והכחול שמתחת למים. הפחדים שלי מגלים ומדוזות כמו נמוגו אל מול הרצון להיות יחד. בתוך הים, מתרחש תהליך כימי, מולקולרי, החומרים מתמזגים באופן שאינו תלוי בתודעה שלנו. הטבע משחק בנו, מסייע לנו להיות אחד. אנו בני האדם בסך הכל חומרים, מוצקים ששומרים על צורתם הקבועה וחוששים משינוי, קרבה לאחר, זר, לא מוכר. על מנת לחבור למוצק אחר, אנו זקוקים להיתוך או התמרה שיאפשר למולקולות לנוע בקצב מסחרר. כיצד מתבצע השינוי? יש צורך באנרגיה נוספת אשר תסייע למולקולות לפגוש במולקולות אחרות, לחבור ולהתבלבל אחת בתוך השנייה. במים ישנה תנועה, וכוח העילוי עוזר לנו להתגבר במעט על כח הכבידה. במקום זה ישנה אפשרות להתעלות ולגלות את עצמך ואת האחר. האפשרות אינה מאיימת, אלא מחברת.

ולסיום, אחד האבות שהגיע עם משפחתו ליום הפעילות, סיפר לי שבבוקר לפני היציאה הילדים היו מבועתים וחששו לבוא לישראל, הוא הסביר לי שהישראלים היחידים שבהם נתקלו עד היום, היו חיילים חמושים בכלי נשק. לשמחתו המעבר במחסום היה קל והנסיעה לקראת החוף מילאה את הילדים בציפיה, בכמיהה ובשאלה השגורה בפי כל ילד "נו כבר, מתי נגיע"?

גם אני שואלת את עצמי, מתי כבר נגיע?

שלי סדן