קטנה-קוביבה והסביבה

פרויקט ימי הים, עליו אני שומע מזה מספר שנים מפי אמי היקרה, נשמע לי מופלא מהרגע הראשון. נשים, גברים, מתבגרים וילדים תושבי הגדה המערבית, אשר גרים מרחק אווירי של מספר קילומטרים מחוף הים, מעולם לא זכו לראות אותו שלא דרך מסך הטלוויזיה - לא שיחקו בחול, לא ישבו תחת שמשייה עם קרטיב שמטפטף על הברכיים, לא השפריצו מים על חברים עם הכניסה למים, לא שכבו על מזרן ים בעוד הגלים מטלטלים אותם ולא סונוורו מנצנוץ השמש על גבי מי הים. הרעיון היה פשוט אך מבריק - ניקח באוטובוס, כל פעם מכפר אחר, כמה עשרות אנשים - ונביא אותם אל חוף הים בתל אביב. בחוף הים, החל משעת בוקר מוקדמת, מתחילים להתאסף המארגנות והמתנדבים - סידרנו כיסאות תחת שמשיות, פרסנו מחצלות, סחבנו אל החוף בקבוקי מים, אבטיח חתוך, צידניות וכו׳. התחלנו לנפח כמות אדירה של גלגלי ים, מצופים וכדורי ים - וחיכינו בציפייה רבה להגעתם של האורחים. כאשר הגיע האוטובוס קיבלנו את פניהם בהתרגשות במגרש החנייה - ראינו חבורה נהדרת ומסבירת פנים, בני שנתיים עד בני חמישים פלוס נרגשים ומתלהבים. הכוונו אותם למלתחות, עזרנו לילדים הקטנים להחליף בגדים לבגדי ים ורצנו לכיוון המים! עזרנו להם לבחור גלגל ים, למרוח קרם הגנה, לשתות מים - ונכנסנו למים.

השמחה, האושר התמים ונטול העכבות, החיוכים והצחקוקים שראינו מאותו רגע ועד לסוף היום היו משהו שקשה לתאר במילים - חוויה מרגשת ומרוממת נפש בה זכינו לראות בני אדם שלכמה שעות שכחו מחייהם הקשים ופשוט נהנו וצהלו זה עם זו - אישה בת 50 שנכנסה לים לראשונה בחייה, ילדים שלא ידעו שובע מלהתמסר עם כדור טניס בתוך המים, ילדה עם יד שבורה וגבס שלא יכלה להכנס למים אך בנתה ארמונות בחול ושיחקה כ״כ יפה, אמהות המצלמות את ילדיהם בסמרטפון אך לא שוכחות לצלם גם את עצמן, ועוד ועוד ועוד. מאוחר יותר כולם אכלו סנדוויצ'ים ואבטיח וקרטיבים והאושר והחיבור בינינו המתנדבים לבינם רק הלכו וגברו מרגע לרגע. אישית הייתה לי חוויה יוצאת מן הכלל - לראות באופן מיידי ובולט מאוד כמה שמחה והנאה היום הכל כך מיוחד הזה מסב עבור האורחים, גדולים כקטנים, זו חוויה מעצימה ומספקת ביותר. היום הזה ישאר חקוק בלבי לשנים ארוכות, כמו שבטוחני שישאר חקוק בליבם של האורחים. לא משנה מהי עמדתך הפוליטית, כמה אתה מעורב בנעשה או מה הידע שלך בערבית - השתתפות ביום הים היא כאמור חוויה אישית חזקה ביותר, אך היא גם מוכיחה כמה אפשרי ואמיתי הוא דו הקיום, היא מאפשרת לאורחים שלנו לחוות קשר עם ישראלים בדרך חיובית ומשמחת ביותר והיא נותנת תקווה לכך שיכול וצריך להיות פה טוב יותר.

שלומי תוסיה כהן

תיים ואני ישבנו על החול, הוא בערך בן 3. הגלים מלחכים לנו את קצות הרגליים ושנינו מערימים חול עם כפות מצחיקות לתוך דלי קטן מדי, שהחול נשפך ממנו בכל פעם שמגיע גל גדול מדי ששוטף הכל. שנינו צוחקים כשנכנסים לו מים לעיניים עם הגלים הגדולים. כשהוא רק הגיע הוא נבהל מהגלים, זו הפעם הראשונה שהוא בים, למרות שהוא גר במרחק של 45 דקות ממנו. איתו הגיעו אמא וסבתא שלו ועוד חברים ומשפחה מהכפר שלהם. לים של עזה אסור להם ללכת, ולים של מדינת ישראל גם, כך שרבים מהמבוגרים והמבוגרות שהגיעו, זו להם הפעם הראשונה בים. והדבר ניכר. ניכר על הבעות הפנים, ניכר על החדווה שכרוכה בהירטבות, הנחיריים המתרחבים לריח הים, והחיוך שלא יורד מהפרצוף. יום של חוויה נורמטיבית, מובנת מאליה לכל ישראלי, פשוטה. זכיתי להיות שותף לה עם עוד תריסר מתנדבים ישראלים יחד עם אוטובוס לא מלא במיוחד של פלשתינים שכבר שנים רבות מכירים את ישראל רק דרך כוונות ומחסומים. המבט על הפנים של הנשים המבוגרות, הסבתות, להן  יקח עוד זמן רב אם בכלל עד שהן תצלחנה לראות ישראלים בלי שיהדהדו להן בראש תמונות קשות של שנים ארוכות של כיבוש. יושבות מהורהרות בצל השמשיות. כל המורכבות של הקיום הישראלי, הכיבוש, המון רגשות מציפים ביום כזה, והחוויה בכללותה מאוד מרגשת. בלי ספק אחד הימים המשמעותיים שחוויתי הקיץ. לתחושתי אופן הפעולה הזה הוא בעל סיכוי משמעותי לשנות ולו במקצת את התפיסות והעמדות של שני הצדדים בסכסוך, אדם אחרי אדם, כמו גלים בים, קדימה ואחורה.

סער גרשון