חוסאן

נצחון הדרבוקה:

הגיעה קבוצה מחוייכת. צחוקים עלו כבר בירידה מהאוטובוס ולהפתעתנו חלק מהבאים היו מקבוצה שהיתה ביום שני מבתיר. ההחלטה שלנו להביא הרבה ילדים, ככל האפשר לפעם אחת, לא הגיעה אליהם וההכרות בין הקבוצות וראשי הקבוצות הפלסטינים אפשרה להם להגיע שוב. כך יכולנו להיווכח שמפגש שני הוא שמחה מחודשת ולמעשה חזרה לאותו מקום שבו היה טוב עם יכולת להנות ולחזק את הקשר בינינו. הכפרים חוסאן ובתיר הם כפרים שכנים, הנמצאים בקרבה לבית לחם, וביתר עילית משקיפה עליהם.

ההנאה הייתה אכן עצומה. צלילי הדרבוקה (שנקראת בשפתם טבלה) מתוך הים יצרו קבוצה מגובשת של רוקדים ושרים. שולי המדוזות הפעם לא היו  מחוסרי עבודה, אך הכמות פחתה באופן ניכר מיום קודם. משום מה. גלי הים גרמו שמחה נוספת לילדים ולמבוגרים.

קבוצת ילדים בני 2-3 התערסלו במים, בקטע בו הים מתחבר אל החוף ואי אפשר היה שלא לחוש בהנאה שנגרמת להם.

רכבת ארוכה של גלגלים, שבראשה אשתו על עימאד הפתיעה בביצועי מעגלים מתרחבים.

על הים שרתה שמחה גדולה.

כמה צעירים בני עשרה שכמהו לחופים פתוחים נעזרו בעמוס ומורן, ונהנו מחופש זמני.

משום מה, סימון, שומר החוף המקומי שבדרך כלל מאיר לנו פנים, לא אהב את החופש ואיים שיקרא למשטרה. ואני חשבתי שהוא לבוש במדי שוטר. למה שוטר צריך לקרוא לשוטר? אבל האמת הפנימית שלו נצחה והוא ויתר בכל פינה.

אחת הבאות הייתה סג'ה המוכרת לכולנו מה"רשת", כמי שעברה ניתוח השתלת כליה וכבד שנתרמו על ידי אביה מחמד שהיה ראש הקבוצה. למרות שהניתוח נערך לפני חודשיים, שניהם לא ויתרו על האפשרות להשתתף וליהנות מכל המהומה שמסביב.

תודה לרם כהן שארגן את הקבוצה העליזה הזאת. אנחנו המארגנות נהנינו הנאה שלמה. אפשרנו אולי לחרוג, מעבר לרגיל, בשוליים.

יחי החופש:

המתנ"ס שמחייב אותנו לכללים מסויימים, לא יכול שלא לקבל אותנו כמו שאנחנו. גם אנחנו לא תמיד יודעים מי נהייה הפעם לפני שהפעם קורית. כך יוצא שעל כולנו קצת לרכך, לעגל בפינות ולמצוא את המילים הנכונות, על מנת לעבור הכל בשלום. אין ספק שהילדים רצו חופש. אנחנו מצידנו מציעות "פעילות יצירתית". לפעמים זה לא עובד. אין את המקום לתאם ציפיות והמציאות מנצחת.

כך מצאנו את הילדים משחקים במגרש המשחקים של המתנ"ס, בחום הצהרים, וכל הכבודה (נשים וגברים) והעוגות של בשיר הועברו לדשא המוצל.

מאחר וכל הכללים קצת הופרו נמצאנו  מציעים לאורחינו לצאת לנמל ברגל, דרך הפארק היפה שלאורך הים. חלקם הגדול נענו לרעיון והחלק האחר נסעו באוטובוס לנמל.

נכון ששעת הצהרים החמה, ואחרי שעות של ים, רובם עייפים, אך עדין רוצים למצות את היום עד תומו.

הליכה לאורך הים, המרחבים של הדשא ותחושת החופש עושים את שלהם אפילו על אנשים עייפים.

וכך התקבצו כולם, כולל צוות הצילום שהיה לאורך הים ומנה את קלרה, סטודנטית לקולנוע מוינה שהחליטה לעשות את סרט הגמר שלה על הפרוייקט שלנו, לאחר שהיתה מתנדבת ליום, לפני שנתיים.

וצלם ועוזרת שהתרוצצו לאורך כל היום וצלמו כל מה שזז.

היה יום נ-פ-ל-א.

בתודה לכל המתנדבים, שעשו ככל יכולתם, להצלחת היום הזה.

רחל