.png)
דגל אדום חיכה לאנשי חוסאן שליד בית לחם וילדיהם. המתנדבים הגיעו מוקדם והתגבשו סביב ניפוח המצופים הגלגלים והמזרונים. גם הפעם ניתן לומר שהגיעו מתנדבים "מכל קצווי הארץ" מירושלים ומטבעון, מכפר יחזקאל ומכפר מונש ואפילו מוושינגטון די. סי. הגיעו שניים ומברזיל אחת ומראשון לציון. כולם אנשים נפלאים וחדורי רוח התנדבות. עמירה, רחל וצביה ניהלו את שיחת הבוקר שהפכה למסורת. כל אחד מן המתנדבים הציג עצמו ומניין בא ומה ציפיותיו מהיום ומהים וכמובן מהמפגש עם הילדים הפלסטינים והוריהם שלרובם זהו המפגש הראשון עם הים. כולם ציפו לחוות את שמחת הילדים בים ולהשתתף ולתרום לחוויה.
האוטובוס עבר את המחסום בלי בעיות (תודותינו שוב ושוב לחנה בר"ג הנהדרת שהיא "בחורה כארז"). והגיע לים בשעה מוקדמת. עד כאן הכול כרגיל. אלא שהפעם הגיעה לים חבורה "גועשת" במיוחד.
על קבוצת ה-50 הרגילה נוספו עוד כ-15 איש – גברים, נשים וטף. לאחר ההכנות הרגילות
פרצה החבורה העליזה אל המים. האזור התחום בחבל בעבע, רעש וגעש. כולם התיזו מים, כולם השתוללו, האבות, האימהות עם שמלותיהן הארוכות, והילדים כמובן. גם הים השתתף בשמחה והחזיר לנו בגלי "דגל אדום". החבורה העליזה איימה כל הזמן לפרוץ את גבולות החבל. מדי פעם הסתננו ילדים והורים אל מחוץ לחבל כאילו החליט כל אחד למצות את יום החופש שנקרה לו עד תומו. שום קריאות "ממנוע" "ממנוע" מצידנו לא עזרו, ואפילו הטיעון המוחץ ש"המודיר", שהוא גבי המציל, יכעס מאוד לא הזיז לאף אחד. שוב ושוב נפרץ החבל ואנחנו עסקנו בקיבוץ השיות האבודות. גם נשים וילדים שחששו תחילה מן המפגש הראשון עם המים והגלים חברו די מהר לשמחת הים ואי אפשר היה להוציאם מן המים. התקשורת זרמה למרות שרוב רובם של המתנדבים לא דברו ערבית, והקשר עם הילדים בכל הגילים היה מיידי. מי צריך שפה אם אפשר להשפריץ מים, ולצלול, ולשחות עם גלגלים, ולתפוש כדורים. ולשאול שו אסמכ וכיף חאלק וקדיש עמרכ ולקפוץ עם הגלים, ולברוח מהם ולהניח להם להרים אותך ולא לפחוד בכלל אחרי שפחדת מאוד בהתחלה.
וכן גם התיאבון היה הפעם גדול מהרגיל הסנדויצ'ים, והאבטיח והקרטיבים הכול נשאב ונעלם כלעומת שהופיע בעליצות רבה. כולם היו שיכורי חופש וים ושמש.
אחר כך נסענו כולנו למתנ"ס ביפו לארוחת הצהרים. שני ליצנים מתיאטרון הרחוב "דחקה" הופיעו לפני הילדים לקול קריאות וצחוק, ומחיאות כפיים. אחר כך הפעילה את הילדים דניאלה המקסימה. כולם בנו רעשנים מגלילי נייר טואלט ושעועית וצבעו וקישטו ויצרו קולאג'ים. גם האימהות הצטרפו לפעילות ולא רק כדי לעזור לילדים. קבוצת נשים עמדה סביב השולחן והמשיכה לשרבט במכחולים ובצבעי גועש גם אחרי שהילדים סיימו ויצאו החוצה.
המדשאות של המתנ"ס ביפו והנוף של מדרון יפו הפרוש עד הים היו מזמינים מכדי שיוחמצו.
אכילת גלידה על הדשא בצל היתה הדבר הנכון לעשות לסיומו של יום. אלא שאז הגיע הרגע
בו כוח המשיכה של הים והטיילת הקרובה היו חזקים ככל הנראה מכל מגבלה שהיינו מסוגלים להטיל עליהם, ובחסות מרכז הקבוצה זיאד רצה קבוצה של ילדים והורים לעבר הים ולא ניתן היה לעצור אותם או לשמור עליהם מפני סכנות הכביש שכלל לא היו מודעים להם. בקיצור, איבדנו שליטה. מה שלא הפריע לאורחינו ליהנות כמובן הנאה מלאה גם מהים וגם מהנוף וגם ככל הנראה מן החירות שנטלו לעצמם להיות לא מנוהלים לשם שינוי. העיקר שכולם חזרו בסופו של דבר לאוטובוס בשלום וסוף טוב הכול טוב, אז מה אם היו לנו כמה דפיקות לב באמצע...ורק נשאלת השאלה כמה פילים נכנסים לפולקסווגן.
ריקי
Comments