זיתא

...כבר 10:30, 11:00, 12:00 . אנחנו נערכנו כמדי יום. קבוצת מתנדבים ומתנדבות הגיעו מהמרכז וגם מראש פינה, ממטולה ומתל חי. כולם מתרגשים ומצפים לבואה של הקבוצה מהכפר בשטחים. ילדים ואימותיהם, גם הילדים וגם האימהות מעולם לא היו בים, מעולם לא חשו את טעמו המלוח, את הגלים והחול. פעם ראשונה בים, "אוואל מרה". גרים כל כך קרוב ובכל זאת הכוכבים קרובים יותר, כמו שאמר לנו סעיד עמירה, עלם חמודות מנעלין. אבל עכשיו כבר 12:00 בצהרים. אנשי הקבוצה קיבלו היתרים ועשו את דרכם לעבר המחסום בציפיה ליום-כיף בים , אל זמן ומקום רחוקים מתלאות היומיום. אך הכיבוש מחכה בדרך. כיבוש בעל אגרוף ברזל בדמות מחסום. למחסום הגיעו ב-8:30 בבוקר, צביה כבר מחכה מן העבר השני וכך גם האוטובוס שיביא אותם אל הים.  אך המחסום חוסם, אין יוצא. הזמן חולף והמחסום אדיש לתקוות ולציפיות. החום גובר , הזיעה ניגרת. האנשים כלואים כבר שעה-שעתיים-שלוש שעות בחדרים הנעולים. אין יוצא ואין בא. הזמן עובר לאיטו. אנחנו מצלצלים שוב ושוב למוניר ולצביה. מדמים לעצמינו את סבלם של הנשים והילדים החסומים בחדרים האטומים ורק פיסת שמיים לראשם . החום גובר. אין אוויר. אפילו המחשבה על כך הופכת קשה מנשוא. המתנדבים שנתקבצו להם אל הסככה בחוף ונותרו מיותמים מאורחים שואלים שוב ושוב אבל  למה, מה קרה? לא יכול להיות שסתם כך?! ואינם יודעים שהגיון הכיבוש אינו הגיון היומיום שלהם. שם משתזרות להן סיבות זרות, שרירות לב, אדישות, עיוורון, חשד, שנאה. ילדי גן שבדרכם לים הופכים להיות סכנה ביטחונית, ושומרי המחסום שגם הם בני אדם, גם להם רגשות, גם להם תסכולים, כן, גם אותם קיפחו, כואב להם אז שלא יכאיבו... "התסריח" פוקע בערב והשמש כבר עשתה דרכה לחצי השמים. גלגלי הים שניפחנו נותרו מיותמים, השמשיות אינן מצלות על איש והים מנוקד בישראלים בלבד.  הפלשתינים עדיין לא יצאו מהמחסום. לקראת אחת הם הגיעו, מותשים, הודו לנו בחיוך עדין . הילדים רצים למים, גם הנשים נכנסות לבושות בבגדיהן הארוכים ובמנדילים. הים מלטף ומפיג את החום הבלתי נסבל, את הזיעה שניגרה ויבשה מתחת לבגדים, את הפנים המשולהבות מחום. אך המחסום כבר קעקע בגוף את תחושות העלבון, התסכול והצער על הזמן שנגזל, זמן חיים נושם ומשתוקק ומקווה. הלמות הלב של אדם במחסום  נמשכת למרות ההכרזה על "עצירת חיים" , מי יפצה על הלמותו הנואשת, מי יחזיר את הזמן שאבד. ברגעים כאלה, אני לגמרי נכונה להפקיר את חיי בידי כוח עליון,  שאולי יתערב ויחזיר על תיקונו עולם שסרח, כי קצרה ידינו.

ריקי שקד-טריינין

מעבר אייל

הדוח שלי מכיל בעיקר את דבריו של א', בחור פלסטיני שארגן את קבוצת הילדים והנשים שהגיעו מהכפר.

האנשים שמגיעים מכפרי הגדה לים מגיעים עם אישורים שמרכז ההיתרים הנפיק להם. הם מגיעים למעבר אייל באוטובוס פלסטיני, ואחרי שעוברים את המעבר עולים לאוטובוס ישראלי ומגיעים איתו לים.

בדרך כלל המעבר ב"מחסום אייל"  לוקח בין שעה לשעה וחצי, אולם בשבועיים האחרונים הקבוצות הגיעו לים רק בשעה 11.00.

ביום שני ה-16.07 הגיעה קבוצה מהכפר "זיתא" שממוקם על כביש 5 ממש מול אריאל. הקבוצה  יצאה מהכפר ב-7.50 בבוקר.

הקבוצה מנתה 59 נשים וילדים והגיעה  למעבר אייל  בשעה 8.30. התחילו לרדת מהאוטובוס. נכנסנו למעבר ב-8.40. המעבר היו כבר בערך 50 -60 איש, חלקם סוחרים ואחרים היו קבוצה מקלקיליה שרצתה לעבור דרך נעלין והחזירו אותם למעבר אייל. האנשים התחילו להידחף דרך השער המסתובב והוא נסגר כש-4 אנשים נשארו תקועים בתוך השער.

בגלל הצפיפות ובגלל החום התחילו לצעוק אחד על השני. למה אתה לא עומד בתור? "למה אתה נדחף"? בשיטה הזאת גורמים לכולם לריב ולצעוק ולאבד את העשתונות.

עמדנו יותר מ-20 דקות ואף אחד לא נכנס, והשער לא מסתובב. בינתיים מגיעים עוד סוחרים ונדחפים על מי שכבר עומד ליד השער המסתובב. חייל עם רובה מסתובב על הגשר ומסתכל עלינו ממעלה ולא אכפת לו מהבלגן שיש למטה, הוא מסתובב מסתכל והולך. ככה עמדנו חצי שעה ואז פתחו את השער המסתובב והסוחרים דוחפים וצועקים, והילדים בוכים וכולם נדחפים אל השער. עד שהשער נעצר.התחילו לצעוק אחד על השני ואז נדחפו לתוך השער המסתובב 4 אנשים בבת אחת ואז הוא נעצר. החייל שמסתובב על גשר מלמעלה עם נשק מסתכל ולא עושה שום דבר.

בינתיים המעבר הולך ומתמלא באנשים והשער לא נפתח. על הגשר הופיע אדם לבוש אזרחי עמד והסתכל עלינו כאילו היינו לא בני אדם, וכולם צועקים ודוחפים. אחרי כמה דקות הלך. אז הגיע על הגשר  עוד אדם לבוש צבאי ואמר לכולם "תלכו מפה,  השער הזה סגור תלכו לשער השני.

כולם התחילו לרוץ ולהידחק.

א'. אומר שהוא ביקש מהקבוצה שלו לא לרוץ לשער השני, "אמרתי להם להישאר במקום שלנו כי עוד מעט יפתחו את השער הזה גם כן.  התחילו אנשים לצעוק עלי ולקלל, יצאתי מהמקום שלי וראיתי שמהשער השני מכניסים אותם לאט לאט, ומהשער הראשון לא מכניסים אף אחד.

שאלתי את השומר למעלה "למה אתם לא פותחים גם את השער הזה, תראו מה נעשה בשער השני?" אבל הוא לא ענה ולא עשה דבר. אחר כך בא מישהו ואמר לי שלא יפתחו את השער הזה ושלח אותי עם הקבוצה שלי לשער השני. עמדנו ליד השער השני שעה וחצי, בינתיים מגיעים עוד סוחרים וצועקים עלינו שאנחנו מפריעים להם לפרנסה וכאלה דברים לא נעימים...

אחרי שעמדנו צפופים ונדחפים ליד השער השני כשעה וחצי בא החייל הראשון שראינו על הגשר, ואמר לנו חזור לשער הראשון עכשיו פותחים אותו.

הקבוצה שלי התחלקה לשתי קבוצות בשני השערים. אני נכנסתי עם התיק,  בשרשרת אמרו לי ללכת לחדר 44 עמדתי ליד הדלת של חדר 44 ראיתי את החדרים מלאים לגמרי בנשים ילדים וגברים.  הבחורים דופקים עם הידים על הקירות על הדלתות דופקים ברגלים וצועקים: תפתחו לנו למה אתם משאירים אותנו כאן? ואף אחד לא עונה להם.

נשארתי על יד הדלת של חדר 44 ואמרתי לעצמי איך אני אכנס לתוך החדרים – אני אמות, כי אני שומע את האנשים דופקים בדלתות וצורחים איך אני אכנס?

עמדתי ליד דלת 44 לכמה דקות, קרוב לשם יש מכונה שמצלמת את הפועלים שנכנסים, בא עוד בחור מאחורי ונראה שהוא סוחר, שמעתי אחד שקורא תיכנס למכונה (זו שמצלמת את הבן אדם) עמדתי אחריו שמתי את החפצים על השרשרת ונכנסתי למכונה שמצלמת, נכנסתי חצי דקה, והייתי בחוץ.

כל האנשים האחרים היו בתוך החדרים, אני מעריך בערך בין שעה לשעה וחצי עמדו. בחדרים אין ספסלים, עומדים על הרגלים, אין אויר אין מזגן אין כלום עומדים צפופים אחד נוגע בשני.

החדר קטן בערך 2 מטר על מטר וחצי. נכנסים 8 אנשים מבוגרים (שיש להם תעודות), אבל אם נכנסות נשים עם הילדים שלהם זה איום ונורא. מהאנשים שבחדר אוספים את התעודות ועד שבודקים להם את התעודות מכניסים עוד אנשים, בתוך החדר השני שגם הוא קטן עומדים 16-18 איש, חלק בחדר השני וחלק בחוץ. כל זמן שהחדרים מלאים לא מכניסים אף אחד דרך השערים.

הקבוצה יצאה כולה רק ב-11.50. זה היה סיוט נוראי.

הגענו לים רק ב-12.40.

הכפר זיתא נמצא על כביש 5 מול אריאל, 45 דקות מתל אביב.

אני הייתי בצד השני של המעבר. הגעתי ב9.00 . א'. אמר לי שהם במעבר ויש בלגאן גדול ושום דבר לא זז, כולם עומדים צועקים ודוחפים.

איש לא יצא מהמעבר. עד 11.00 יצאו 3-4 אנשים בלבד, שאלתי אותם מה קורה הם אמרו שהם סוחרים ובתוך המעבר יש מאות אנשים  ושום דבר לא זז.

חום נוראי, אני עומדת בצל ומזיעה מזיעה...

ראיתי אדם לבוש אזרחי נוסע במכונית (מפוארת למדי וכמובן ממוזגת) נכנס בשער. עד שהשער נפתח ניגשתי ונקשתי בחלון. הייתה לי תווית של "מחסוםwatch" , רציתי לשאול אותו מדוע כבר שעתיים אף אחד לא יוצא מהמחסום, ולומר לו מה אני יודעת שהולך שם (כי א' עדכן אותי כל הזמן) האיש הסתכל בי ולא טרח לפתוח את חלון המכונית.  הפלסטינים שבמחסום ואני נחשבים בעיניו כתת-אדם שאין טעם להתייחס אליהם.

צביה שפירא

================

יום מיוחד של קשיים ואכזבות מצד אחד ושל הנאה גדולה והצלחה מהצד השני.

השעה 8.30 בבוקר- הצוות מתכנס בחוף תל ברוך לעוד יום פעילות. מתחילים להתאסף עם המים, הגלגלים והציוד. ממלאים אויר בגלגלי הים ומתכוננים לבוא האוטובוס שישפוך מתוכו משפחות פלסטיניות שטרם ראו ים בימי חייהם.

השעה 9.30 כמו בכל אירוע יש סבב היכרות . כל אחד מציג את עצמו מאין הוא, עיסוקו וכיצד הוא קשור לעניין. נפלא לראות שאנשים באים מכל הארץ ממטולה, תל חי וראש הנקרה, ועד גדרה בדרום.

מחלקים משימות ומחכים, האוטובוס אינו מגיע. השעה מתאחרת כבר אחרי עשר. רחל מתקשרת למוניר, הם עדיין במחסום, יש עיכוב.

השעה 11.00 עדיין מחכים החום עולה המתנדבים נכנסים למים להצטנן קצת. יש דאגה שמא לא יוכלו להגיע, הם עדיין מעוכבים במחסום, מתנהל נוהל עצירת חיים ואין תזוזה.

השעה 12.00 השעה מאוחרת ברור לכולם שמהלך היום הרגיל השתבש, היום יצטרך להתאחר. מהמחסום מודיעים שעוד משפחה צריכה לעבור והשאר כבר על האוטובוס.

12.30 הם הגיעו. השמחה גדולה. הגיעה קבוצה מאוד גדולה של אימהות וילדים מהכפר זיתא. חלקן תלמידות של דבורקה. אחת אפילו דוברת מעט עברית. המתנדבים כועסים על העיכוב ועל הטרטור של הקבוצה אך למרבה הפלא הקבוצה נלהבת להיכנס למים ולא מראה סימני עצבנות.

מלווים אותם לחדרי ההלבשה מורחים בקרם נגד שיזוף משקים במים צוננים ונכנסים למים. הדור הצעיר של המתנדבים מוצא מיד מסילות לליבם של הילדים, משחקים איתם משדלים אותם להיכנס ולהיעזר בגלגלים מפעילים אותם, והילדים כרוכים אחריהם. זה מרגש לראות את הקשר היפה שנוצר. המתנדבות המבוגרות דואגות לצרכי הקבוצה, מאכילות, משקות, משדלות את האימהות להיכנס למים ומדברות עם הנערות והאימהות בערבית או בשפת הידיים הבינלאומית.

היום עובר בנעימים. בערך בשעה 14.00 מתכנסות הנשים בצל הסככה. אחת מתחילה לנגן על דרבוקה מאולתרת השנייה מתחילה לשיר ואנחנו רוקדות. הריקוד נותן תחושה של אחדות ושותפות, של חברות ושל שמחה ומחמם את האווירה.

השעה 15.00 הקבוצה יוצאת מהמים ומתארגנת בינתיים מרוקנים אוויר מהגלגלים, אוספים את הציוד מתקפלים. חלק מהמתנדבים מלווים את הקבוצה ליפו לארוחת צהרים מאוחרת. לאחר ארוחת הצהרים הקבוצה הולכת לשיט בנמל יפו, את ההפעלה והיצירה לא יספיקו היום וחבל.

אנחנו נכנסות למכונית ונוסעות הביתה. התחושות חצויות: מצד אחד שימחנו ילדים ואימהות והפגנו במקצת את השעמום והחום של החופש הגדול, אולי גם שינינו במעט את יחסם אלינו הישראלים. מצד שני האם היה שווה לעבור את כל סבל המחסומים בשביל כמה שעות הנאה? מה הם יזכרו יותר?

תמי ברק, רעננה

================

הגענו לחוף תל ברוך המרוחק. היו שם מעט מדוזות, מעט אנשים והרבה מאוד שמש.

עשינו שיחת היכרות, ניפחנו גלגלים והכל היה מוכן. עכשיו הם רק צריכים להגיע. חיכינו.

10:01

רחל ניתקה את הטלפון ודיווחה: "הם תקועים במחסום".

נכנסנו למים כדי לצנן את גופנו המיוזע. חיכינו.

10:35

"עכשיו בודקים להם את הציוד. עדין לא התחילו בכלל לבדוק אותם. הם היו אמורים להיות פה כבר לפני חצי שעה". ולא יכולנו לעשות דבר מלבד לחכות.

11:11

"הם עדין במחסום".

העברנו את הזמן בשיחות וטבילות.

12:00

"הם עוד עשר דקות כאן! הם כבר בכפר הירוק!" הודיעה רחל בהתרגשות, כשחלק מהמתנדבים כבר שקלו לחזור הביתה.

"מה, אבל לפני 5 דקות הם עוד היו תקועים במחסום!" התפלאה עדן.

"ככה זה תמיד. זה הרי נורא קרוב.. החלק הכי ארוך בדרך הוא לא הנסיעה".

בחלוף עשר דקות הם הגיעו.

כ-40 נשים וילדים מכפר זיתא, שליד רמאללה.

הם היו עייפים, צמאים ולבושים מאוד. אישה אחת ביקשה ממני מים. הבנתי הכל אבל לא יכולתי לדבר איתן.

"אנא מוש עארף שו בידקו" אמרה לי האישה שביקשה ממני מים.

הבאנו מים. היו שם המון חיוכים, למרות העייפות והשמש, שרק התחזקה והפכה לכדור אש ענקי שמאיים להמיס את כולנו.

הם החליפו בגדים והיתה המון התרגשות.

גם אחרי שהחליפו בגדים, הן עדין לבשו המון בגדים.

אכלנו פיתות עם חומוס ומיהרנו למים.

היו גלגלים לכולםן. עדן, נירית ואני, עזרנו לשתי אחיות קטנות ויפהפיות לשים גלגלי הצלה ולהכנס למים. הן פחדו נורא ולחצו את הידיים שלנו חזק חזק אבל לא הפסיקו לצחוק בקול רם מאוד. הן היו מאושרות באופן מדבק. התקשורת המילולית לא הגיעה הרבה מעבר ל"שו איסמכ".

כולםן שמחו נורא. שיחקנו בכדורים ודיברנו ערבית, עברית ואנגלית, באופן קלוקל מאוד אבל מובן. נשות הכפר הביעו מורת רוח מהעיכוב במחסום אבל אפילו זה נאמר בחיוך, כי הנה עכשיו אנחנו סופסוף פה וכי מה יכולנו לעשות?

אישה-ילדה עם כיסוי ראש, הושיטה אלינו שתי ידיים וביקשה בערבית שנבוא איתה למים. היא סיפרה לנו שהיא בת 14. אמרתי שאני בת 25 והיא אמרה שאני נראית בת 16. היא אמרה לנו כל מיני דברים בערבית שלא הבנו אבל זה לא היה כלכך חשוב על מה מדברים.

בת דודה שלה הצטרפה. היא דיברה קצת אנגלית. "איפה זה זיתא?" התעניינו. "in Palestine!" היא הכריזה בסיפוק וכולנו צחקנו. זו הפעם הראשונה שהן רואות את הים.

הדודה גם באה והתעקשה לתת לנירית ולי טבעות. "חלאס חלאס" אמרתי לה בניסיון קלוש לדחות את המתנה. "הדיה, הדיה" היא השיבה והתעקשה שנקבל את המתנה. הודינו לה. היא לבשה גלביה בהדפס גיאומטרי צבעוני ועליז והיו לה עיניים נעימות.

כשלא יכולנו יותר להיות בשמש עברנו לצל ואכלנו לחם עם שוקולד. אחת הנשים החלה לתופף על גיגית הסנדוויצ'ים. הנשים האחרות הצטרפו בשירה ואישה אחת, מבוגרת, פצחה בריקוד. התנועות יצאו ממנה בטבעיות ובקלילות, בלא מחשבה.

"הזי, הזי!" היא ניסתה להורות לנשים הישראליות שצריך להזיז את החזה ולא את האגן.

מוניר חילק לכולם ארטיקים ואז הוצאנו את האוויר מהגלגלים וקיפלנו את הציוד. משם הם המשיכו לארוחה ביפו (מספרים שהשניצלים ממש טעימים) ואנחנו חזרנו הביתה, חבולי שמש ומדוזות, עם שמחה בלב.

יסמין