בתיר והסביבה

הים הוא של כולם

שנים רבות אני מחפש את הצוהר דרכו אוכל להזמין את אמי אל עולם הפעילות הפוליטית שבה אני עוסק בין השאר. ליבה תמיד היה איתי, אבל לא מצאנו את הדרך בה נוכל לפעול יחד. הבנתי תמיד את רצונה להימנע מסיטואציות אלימות ועל כן מהפגנות, הבנתי את הדואליות והקשיים הכרוכים בפעילויות הסברתיות וכן הלאה. והנה השבוע נזדמנה לנו (ביזמתה של אמי, יש לציין) סוף סוף אפשרות לפעולה משותפת, קטנה ורגעית, אבל מרתקת וישירה. חתרנית ורדיקלית, אבל ללא סכנות מרתיעות.

היום שלנו עם נשות הים נפתח בסבב בוקר טוב, במהלכו עבר לידנו גם סגן מנהל החוף. אחת ממרכזות הפעילות הציגה אותו וביקשה להודות לו על שהוא מסייע ונותן תמיכה לפעילות מצד החוף. הוא חייך ופצח בהסבר קצר ומקסים – "גדלתי בבית תימני ליכוניקי, אבל חונכתי תמיד שכולנו שווים ושלא משנה מה המין, הגזע או הדת שלנו. אני עושה מה שאני יכול כדי לעזור ואם למישהו פה בחוף יש בעיה עם זה – שילך לחוף אחר". (ציטוט חופשי). הרבה מחשבות הציפו אותי ברגע הזה – על מזרחיות ואשכנזיות, על הומאניות וסטריאוטיפים, על ההיסטוריה המשפחתית שלי ועוד ועוד – אבל כמו שאסביר עוד מעט, זה פשוט לא היה העניין היום.

רגע לפני שהאוטובוס מגיע, אני עוצר עם אמי להביט על מילון מונחי הים העברי-ערבי התלוי על הסככה שאנחנו יושבים תחתיה. "את מכירה את המילים האלו מהבית, נכון אמא?" – "לא. לא הסכמנו ללמוד מההורים שלי ערבית, התעקשנו לדבר עברית". איזה פספוס, אני אומר לעצמי – לגור עשרים וכמה שנים בבית עם שני הורים דוברי ערבית ולא ללמוד מהם מילה.

אוטובוס של נשים, ילדות וילדים עוצר ליד החוף. לאט לאט מגיעות כולן לסככה. אנחנו מגישות מים ומברכות אותן לשלום. הכל מתנהל בהתרגשות, אבל בטבעיות גדולה, כמו תהליך רישום לאיזה מלון או כפר נופש. קפיצה זריזה למלתחות ולפני שהספקנו לסובב את הראש אנחנו כבר במים.

אזור קטן בתוך המים, מגודר בחבלים, נתחם כדי לאפשר לנו לשמור על כל הקבוצה יחד ולדאוג שהנשים ובייחוד הילדים הקטנים לא יסחפו לעומק הים או יהיו בסכנה כלשהי. אין ספק שהתיחום הזה נדרש ונועד למטרה אחת בלבד – להגן על הנשים והילדים מסכנות הים, אליו הן לא רגילות ועם זאת זו היתה התחלה מאוד מסעירה רגשית ומחשבתית לבילוי המשותף בים – אני, גבר ישראלי צעיר, עומד בגבולותיו של אזור תחום ואומר לנשים הפלסטיניות שמבקשות לחצות את ה'גבול' מתוכו החוצה, את המילה היחידה שקלטתי היום בערבית: "ממנוע" (אסור). זה נעשה בחיוך וכולן מבינות פחות או יותר למה זה נעשה, אבל זו בכל אופן תחושה שקשה להסתדר איתה בהתחלה.

אחרי כמה דקות אני עוזב לזמן-מה את עניין הגבולות וצולל אל תוך משחקים ומרדפים ימיים עם הילדים. וילדים, כמו שרק הם יכולים, מתחברים זה לזה ולאנשים אחרים כל כך בקלות. בלי צורך ביותר מדי הסברים, בלי אסוציאציות קשות – סתם משפריצים עליך ומים ומקווים שתתחיל במרדף נסער אחריהם מצד לצד של החוף. אני ממליץ בכל ליבי לכל אקטיביסטית שקצת רוותה מהפגנות סוערות או מדיונים נוקבים ולעתים אלימים בציבוריות הישראלית – להגיע לאחד מימי הים האלו. לי זה הזכיר בשביל מה בכלל יוצאים מהבית להפגנה.

רגעי הצחוק והאושר הקטנים האלו לא מבוטלים והיה להם משקל גדול ועם זאת, חוויה חזקה אחרת שליוותה אותי לאורך היום הייתה התסכול מכך שאני לא דובר ערבית. בכל כמה דקות שחה לכיווני אחד הילדים ושאל משהו, או הצביע על משהו וצחק, או ניסה לבקש ממני משהו. ואני עמדתי מולו אילם, מחייך, מנסה למצוא מישהי שתסייע לנו בתרגום, מחייך שוב, מנסה להסביר עם הידיים, מתייאש, מחייך עוד חיוך אחד וממשיך הלאה. לפעמים התגובה היה נראה לי שהתגובה הזו מכעיסה קצת את הילדים, שאולי לא הבינו למה אני לא מתייחס למה שהם אומרים. ושוב אני אומר לעצמי – איזה פספוס. לעבור שתים-עשרה שנים במערכת חינוך של מדינה שערבית היא שפה שנייה בה ולא ללמוד אפילו מילה רלוונטית אחת.

רציתי לכתוב על היום כולו ובסופו של דבר כתבתי בעיקר על חוויות אישיות למדי, אבל זה כנראה טבען של חוויות מרגשות – הן מכנסות אותך קרוב מאוד ללב. היום הזה היה רצוף שמחות קטנות, רגעים אנושיים מתוקים להפליא, התרגשות, תסכול, תדהמה, חיוכים נבוכים, חיוכים מפה לאוזן ושיחות ללא מילים. קצת קשה לסכם את החוויה הזו אחרי יום אחד בים ואני ללא ספק אחזור שוב בשבועות הקרובים (ואשדל את כל חברי להצטרף אלי!) אבל בתור סיכום ביניים, אני יכול לומר כך: כשדמיינתי לפני כמה ימים איך יראה יום הכיף בים היה קל להפליג לקלישאות על דיאלוג רגשי נוקב בין פלסטיניות וישראליות ולדמיין שיחות דו-קיום ממרקות מצפון אך לא עמוקות במיוחד. הייתי צריך לעבור חצי יום של מבוכה והמון חיוכים כדי להבין שאני כנראה לא מעניין את הנשים הפלסטיניות שבאו לראשונה בחייהן לים, אלא הים מעניין אותן. וטוב שכך. הייתי צריך לעבור חצי יום של מבוכה והמון חיוכים כדי להביט לפרספקטיבה ההיסטורית בעינים ולהיזכר שאני לא מארח פלסטיניות בחוף הים שלי, אני בסך הכל מסייע להן להגיע לים שלהן, לים של כולם.

אודי ניר