אל-פואר

אני מתבלבל בספירה אבל זו בטח השנה השלישית או הרביעית (כולל הקיץ הקודם הנורא או לא? לא זוכר), שאני מגיע לימי ים - ומהפעם הראשונה אני בכל פעם חוזר מוצף. בתוך כל ים הטירוף והאלימות הזה - השעות האלו בים, עם הילדים, הן רגעים צרופים של חסד. המוח לא מצליח לגשר על הפער אבל הלב לגמרי בפנים, במים, מוקף בילדים ושמח. במעגל פתיחה סיפרתי שימי הים דחפו אותי לעשות שני דברים שתמיד רציתי - ללמוד ערבית וללמוד לשחות. את השחייה אני מתרגל אבל את הערבית פחות וככה יוצא שאני מצליח קצת לקשקש אבל עדיין מתקשר בעיקר עם הידיים ועם העיניים. הגיעה היום קבוצה מאל פואר. אחרי שהסבירו לנו קצת על הכפר, מחנה פליטים מהעניים יותר, הלכנו לקבל את פניהם בירידה מהאוטובוס. אני לא זוכר כבר הרבה זמן קבוצה כל כך צוהלת של אנשים. הזקנה מכולם - עטורה בכובע קש סיני, מתגלגלת מצחוק - העמיסה עלי את התיק שלה בתנופה וירדנו יחד לים. בתוך התחום המוקצה לקבוצה במים - מסומן בדגלים ובחבל (הסברתי שזה לבטיחות בתגובה לתהיה המתבקשת של אחד) המים רדודים והבנים שאף פעם לא היו בים מרגישים קצת כלואים. בהתגנבות יחידים אני לוקח אחד, שלמד לשחות בבריכה הכי עמוקה באזור שלו, אל העמוקים ורק מסתכל איך הוא נהנה מהגלים. עם השאר אני עושה תחרויות שחיה ומי מחזיק יותר זמן מתחת למים, בדרך נוצרות שיחות קטנות. אני מבין פחות מחצי מהמילים וכשאחד החמודים פונה אלי בפרצוף רציני ואומר "יהוד...כלב..." אני מתכווץ ומתחיל לגמגם, רק כדי שהוא יתעקש להסביר באריכות ובסבלנות עד שבסוף אבין שהוא חושב שלכל היהודים יש כלבים, והוא כל כך אוהב כלבים ונורא רוצה שאעזור לו להשיג אחד. אמו סיפרה שהיה לו כלב וכשזה מת הוא בכה, בתמורה סיפרתי לו על גנץ הכלב האהוב שלי שמת לפני חצי שנה וכמה שאני בכיתי אז. אחרי שכולם קצת התעייפו הצלחתי לדבר עם קבוצה של נערות שלקחו את שיפור הערבית שלי כפרוייקט אישי. למדתי איך אומרים מקסימום (חד אל אקסה) ומינימום (חד אל עדנא) שזה אולי לא שני הביטויים ההכרחיים ביותר אבל ככה יצא. אחרי שסיימנו, בזמן ששטפתי עם אחרים את הגלגלים - נתתי לכמה מהילדים סיבוב על האופניים שלי (מיש כהרבה! לא חשמליות...) וראיתי איך הם דוהרים עליהם מהר ורחוק צפונה. חשבתי שבמקרה הכי גרוע אקח מונית הביתה.

ברק גאון