כפר זיף, אזור חברון

נפל בחלקי הכבוד ללוות 50 מתושבי הכפר זיף הסמוך לבית לחם ליום ים. מהאוטובוס במעלה הגבעה, סמוך למלון דניאל בהרצליה  ירדו לחוף ילדות קטנות בליווי אמותיהם, לבושות שמלות ארוכות שחורות עם כיסויי ראש, חלקן בנעלי עקב. נערות צעירות הלכו יחד כקבוצה , ילדים צעירים ומתבגרים התגודדו יחד. כולם נשאו עיניהם לעבר הים עושים דרכם בחול לעבר הכיסאות שהוכנו עבורם קרוב למים. על שולחן הונחו כוסות  עם מים קרים. כמעט 3 שעות ערך המסע. עיכובים במחסומים, משא ומתן של רחל עם ממונים שרצו לשלוח אותם בדרך שונה. תלאות  החיים המוכרים להם היטב. שתיית המים והשמחה האמיתית לפגוש אותם, מוססו במהרה את  המבוכה הראשונית. כדורים, ברכת מים לקטנטנים, כלים לחפירה בחול, דליים, גלגלי ים מנופחים חיכו לכל ילד.

הים סער.  דגל שחור הזכיר לכולנו את הסכנות. הצוות המיומן חבר חבלים בין מוטות הדגלים השחורים. שיהיה ברור. זה הגבול. בהיסוס מה התקרבו הילדים למים שהיו די קרים והרוח הקרירה לא תרמה לאומץ לטבול בתוכם. בלית ברירה נכנסתי כולי למים, רועדת מקור אבל זה מה יש. זה יום ים, או לא יום ים? שתי ילדות נרתמו מיד. תוך כמה דקות יצרו קשר מרגש. נתנו לי יד וסמכו עלי לחלוטין. האמהות צפו מרחוק מרוצות, מעבירות תחושה נהדרת של ׳אנחנו סומכות עליך׳. רק נפגשנו וכבר אמון כזה. לגמרי לא מובן מאליו. כל המלווים היו עסוקים בשמירה ויצירת קשר. האמהות על לבושן החגיגי החלו להתקרב למים בעקבות הילדים. קבוצות קבוצות. אמא שובבה במיוחד זרקה עצמה למים לקול צהלות חברותיה וילדיה. לא עבר זמן רב עד שרובן כבר השתכשכו במים. היו שם שתי בנות רווקות שידעו אנגלית. שתי אחיות שהבכורה מביניהן לומדת להיות מורה לאנגלית והצעירה ממנה השואפת ללימודי רפואה. גם האח רופא ספרה. כל השאר דברו ערבית, שפה שלצערי איני שולטת בה. נדהמתי לגלות איזה קשר נפלא אפשר ליצור בלי שפה. חיוך, צחוק, תנועה, מבט  מגע, יכולים להיות עוצמתיים ממלים, אחרת איך ניתן להסביר את התחושות הנפלאות, הכנות, שהעברנו אחת לשניה?

איכפתיות, רצון לשמח, כוונות טובות וחיבה טבעית ואנושית, יצרו יום מושלם מבחינה אנושית.

באוטובוס בדרכנו למועדון ערבי יהודי ביפו, לארוחת צהרים, ישבתי לצד הסטודנטית לאנגלית. אמא שלה כבדה אותי בגרעינים שחורים. פצחנו ושוחחנו. מתי תתחתן, איפה היא רוצה לגור, איך היא מבלה עם חברות, הקשר שלה עם אחיותיה וכו'. השיחה הייתה באווירה טובה. היא שאלה אותי הרבה שאלות על חיי, הראיתי לה צילומים של ילדי. כששאלתי אם יש לה מגע עם ישראלים אחרים אמרה שלא, רק עם חיילים ועל זה היא לא יכולה לדבר. הבנתי אותה והתביישתי. הבושה התחלפה לעונג כשרקדנו יחד ברחבת הריקודים. אולי רגע כזה של קרבה יאפשר לראות גם תקווה?

ציפי עינות