בורין - 1

הגענו מהצפון הרחוק, אמנם קצת באיחור, למעגל הנעים שפותח את היום, מכירים, מדברים, אוכלים ליצ'י, נכנסים לאווירה..

לפתע בעודנו שוקעים לשיחות מול הים מגיעה קבוצה שמחה וצוהלת! המון ילדים, נשים וגברים ומוניר אחד.. מיד אנחנו מתעשתים, מוזגים מים, מורחים קרם ועפים למים...

כאן אולי המקום לציין שהפעם, (כנראה בגלל אמירה מסוימת של רחל בתחילת היום), הרגשתי פתאום משהו שונה, מן רוגע נחת עלי ומצאתי את עצמי גם המון מתבוננת וחושבת, (ולא שקועה בתוך טירוף של מליון ילדים שקופצים ואמאל'ה אחד בלע מים! ואוי לילדה הזאת אין גלגל הצלה..) פשוט הייתי שם, בים הזה, נהנית, משחקת, שוב בסיטואציה הזאת שאין שפה ומצד אחד זה מביך ומחפיר אך מצד שני הנה אנחנו מייצרים שפה.. הנה אנחנו מתקשרות בכל מקרה.. אני ומייס ונור... במגע, בצחוק, בשיר, בתנועה, מכסות אחת את השנייה בחול החם, מנסות לצוף במים...

אני מדברת עם החברים מה לכתוב בסיכום..? נירה אומרת לי "תכתבי שיש המון ילדים מתוקים ושכולם כל כך חביבים אחד לשני, תכתבי כמה נעים איתם".. בקבוצה הזאת כמעט כל האמהות נכנסו והשתגעו איתנו במים כמעט מהתחלה.. אספנו צדפים, אבנים, וניסינו ללמד לשחות ולעשות תחרות שירה בתוך המים, (אבל זה לא הכי הלך..)

זה שוב מרגיש לא הוגן, שאנחנו חוזרים לחיים שלנו החופשיים, שוב נפרדים, וכמה קשה לילדים לצאת מהמים!.. אני כל כך מבינה אותם אבל כאן כבר הגברים נכנסים לפעולה ונותנים איזה שאגה או שתיים..

אומרים שלום ומקווים להתראות שוב,

תחושה מוזרה, שזה עוד לא התחיל וכבר זה נגמר..

יעתיק אל-עפיה,

נעמה אייש