הג'הלין

חאן אל אחמר הוא כפר בדואי, השוכן אי שם בשולי מישור אדומים. אך לא רק בשוליים הגיאוגרפיים, אלא גם בירכתי התודעה הישראלית. תושביו נפקדים לחלוטין מהדיון הציבורי. השלטון, ששם עצמו אחראי לגורלם אינו "סופר" אותם כלל. לגביו אינם אלא מטרד, המאיים על תכניתו הגדולה ל"טהר" את השטח בין ירושלים רבתי, דרך מעלה אדומים בואכה בקעת הירדן, מן התושבים המקוריים. הכפר אחוז ולפות בין מעלה אדומים, כפר אדומים, אלון, נופי פרת ומצפה חגית. ההתנחלויות הפורחות על שטחי המרעה הטבעיים של אנשי הג'הלין, יושבות על עורק החיים של הכפר וסוגרות על עתידו ועתיד אנשיו. הכפר סגור ומסוגר. אנשיו ואורחיו יוצאים ובאים בחסדי הממשל. בהעדר מקורות מים ושטחי מרעה, נאלצו הג'הלין כבר מזמן לוותר על מרבית עדריהם ומרקם החיים הייחודי להם הולך ונהרס. מקורות הפרנסה נסתתמו, ואנשי הג'הלין הגאים, שהמדבר כולו היה ביתם, כלואים עתה במרחב ההולך וסוגר עליהם, כשהם תלויים בחסדי מוסדות סעד למיניהם. "העדר תכניות מתאר" - תרוץ ביורוקרטי שגור בפי השלטון -  "מכבס" עוולות גזעניות , ומכסה על כל פגיעה מרושעת בזכויות אדם . הוא מאפשר לעצור לחלוטין כל בנייה באזור מזה שנים רבות, ולהרוס כל מבנה שנבנה ללא רישיון, ללא כל התחשבות בצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה. אפילו, ביה"ס, שנבנה בחאן אל אחמר , והתפרסם בגלל המבנה האקולוגי (ביה"ס עשוי צמיגים) ובגלל התקשורת שלוותה את המתנדבים שהקימו אותו -  נתון כל יום בסכנת הריסה.

למי שאינו מכיר את סיפורם, תוכלו לקרוא  את כתבתה של עמירה הס בעיתון הארץ, ואת חוות הדעת שהוגשה לבג"ץ בתביעה  נגד הממשל הצבאי...(לצערנו העמוד לא קיים יותר).

 למען יהדהד קולם לפחות בתודעתנו שלנו.

הבוקר והים האירו פנים לאנשי הג'הלין. המעבר במחסום היה קל יחסית הודות לחנה ברג , שטרחה ובאה למחסום וצפתה מקרוב ודאגה שהכול יעבור בשלום. המתנדבים - הקבוצה הדרום אפריקאית ומתנדבים ישראלים ותיקים וחדשים ואנחנו ציפינו, כמדי יום ים, בכיליון עיניים לבואם של האורחים.

 4 גברים הגיעו ועימם 40 ילדים, שהקטנה בהם בת 4 והגדולים בכיתה ד', עימם הגיעו אליסיה ועזיזה המקסימות, נזירות שארגנו את הקבוצה.

הפעם היה המפגש מאופק. אנו שהתרגלנו להתענג על ההתלהבות, שמצית המפגש בין ילדים לים, הופתענו. הילדים עמדו בשקט ובדבוקה אחת והסתכלו בעיניים גדולות אל הים , שלא ראו מימיהם. לובנה הסבירה לילדים,  בדרכה המקסימה ובגובה עיניהם של הילדים על הים, ועל היום המצפה להם ואחר כך ירדו כולם בשקט מן הרחוב אל החוף. ציפינו כתמיד הסתערות רבתי אל המים, אלא שהילדים היו מבוהלים. חלקם סרב להוריד את הבגדים ואפילו את הנעליים. שני ילדים אף סרבו להוריד את תיקי הגב שלהם ופנו, מניה וביה, אל המדרגות, כאילו התכוונו לחזור אל  המקום בו הוריד אותם האוטובוס. רק תמאם, מנהיגה מלידה,  אחזה בידי והסכימה להגיע אתי אל קו המים, אולם כל  גל שהגיע הבריח אפילו אותה חזרה בצעקות אל תוככי החוף. מתנדבות אחרות אחזו אף הן בידי הבנות והובילו אותם לאט לאט אל המים. גם האחרות, כמו תמאם,  נעצרו הרחק מאיומם של הגלים,  ופרצו בקריאות של פחד למראה כל גל שאיים להתקרב. לאחר דקות ארוכות הסכימו הבנות לטבול רגליהם, ולאט לאט נכנסו, תמאם, איבתיסאם, אימן וחברותיהן אל הים, כשהן אוחזות בחוזקה בגלגלי הים ובידינו. רק לאחר שהבנות כבר השתכשכו להן במים, התקרבו הבנים לאיטם אל קו המים ונעצו משם מבטים חשדניים בנו ובגלים. לא במהרה ניתן היה לקנות את אמונם. ראינו הבוקר פחות חיוכים, ויותר חשד, אי אמון והסתייגות ממגע יד , מדיבור ואפילו ממבט ישיר בעיניים.

לאחר שעה קלה היו כמעט כולם במים, השתחררו, התיזו מים וצחקו, ואפילו עד החבל הגיעו. חלק מהילדים השתחלו, ליתר ביטחון, לתוך שלושה, ארבעה ואפילו חמישה גלגלי ים ביחד, ודמו לזחלים צבעוניים צפים, שבסופם בצבץ לו ראש אנושי. אלה שלא נכנסו לים התיישבו להם בתוך בריכת הפלסטיק שעל החוף ונראו די מרוצים. מדי פעם התיז עליהם יחיאל, מרבנים לזכויות אדם, מים, שחלקם קיבל בצהלה ואחרים במחאה. רק  שלושה סרבנים קטנים נותרו לבושים מכף רגל ועד ראש, בתחילה בתוך הסככה ואחר כך קרוב יותר למים, ישבו על כיסא והתבוננו אל הים במבט עצוב.

גם לאחר שהיו במים ונענו לגלים, ואפילו אחזו בידינו, ונתנו בנו אמון שנשמור עליהם מפני הים, ואפילו ענו לקונית לשאלותינו לשמם וגילם , עדיין נותר הסירוב לקרבה בעינו.

אליסיה היפה, שמוצאה מספרד, היא נזירה, המקדישה את כל זמנה בארבע השנים האחרונות לעזור לבני הג'אהלין. אליסיה סיפרה לנו על מצבם, על ההתמודדות הנואשת עם השלטונות, וייחסה את התנהגותם של הילדים למקומם המבודד ולאורח חייהם, הם אינם רגילים לזרים ומטבע הדברים קיימת בהם חשדנות. היא ספרה שבמהלך שהותה הממושכת במקום, התקרבה מאוד לנשות הכפר והן נוהגות בה בחיבה ובנדיבות,  אך עדיין שומרות על מרחק ולא באמת מאפשרות לגעת. ראינו,  שאליסיה וכן עזיזה החביבה, שהגיעה אל הכפר מאריטריה, אהובות מאוד על הילדים.  הבנות התחרו על תשומת ליבן, וקראו בשמן כל הזמן. טלי ומורן שיחקו עם הבנות, אך גם הן לא הצליחו לפתח משחק של ממש. נכדיה של נעמי, שהגיעו "בגלל סבתא" דווקא הצליחו לשחק בכדור עם כמה ילדים וגם עם הגברים שליוו את הקבוצה. אליסיה ניסתה ללמד כמה בנות לשחות או נשאה אותן על גבה בשחייה. הבנים הסתגלו יותר ויותר למים,  חלקם אפילו וותר על גלגלי הים והנועזים שבהם העיזו לצלול. אחד מן הגברים הצעירים שליוו את הקבוצה ארגן "משט" שרשרת של ילדים על גלגלים ומזרונים, שזכה להצלחה קצרה בקרב הילדים.

אחר כך אכלו כולם סנדוויצ'ים בתיאבון רב,  וקינחו בקרטיבים ובצהרי יום  היתה השמחה שלמה כל כך, שכמעט החלטנו לוותר על פעילות אחר הצהרים במתנ"ס, ולאפשר להם להמשיך את תהליך ההתיידדות עם הים. לבסוף התפשרנו על איחור קל לארוחת הצהרים.

הילדים ישבו סביב השולחנות הערוכים והתנהגו בשקט ובנימוס. אחר כך שמחו לשעת הסיפור עם טלי . הם התענינו בסיפור וענו ברצון לשאלותיהם של טלי ושל לובנה שסייעה לה.

נירה ושרה הנחו שעת יצירה. הן הביאו איתם פרפרי נייר שהוכנו מראש,  ועודדו את הילדים לצייר, לצבוע ולהדביק, וכנפי הפרפרים מלאו עד מהרה שלל צבעים כשכולם מבקשים "דהב" ו"אחמר" וירוק,  וכחול וכתום... "זאי פרשאת חקיקייה".

תודותינו לכולם כולם מתנדבים שעל הסנדוויצ'ים ומתנדבים שניפחו, ואלה ששחו ושמרו ושיחקו,  ומתנדבים שחילקו, וערכו והפעילו ופרקו וארזו.

לסיום ישבנו כולנו במעגל. לשאלתנו אם הם יודעים לרקוד ריקוד "בלדי" הנהנו הבנים אך סרבו בכל תוקף לרקוד למרות הפצרותינו. והבנות? רובן התביישו לשיר . תמאם ושתיים מחברותיה, האמיצות שבחבורה, התחילו דווקא לשיר ואף ליוו עצמן בתנועות ידיים מתאימות, אך לפתע התביישה הלהקה המאולתרת והתפזרה לה באמצע ההופעה. הממתקים שחולקו בסופו של היום התקבלו בברכה ובשעה חמש לערך עלו כולם לאוטובוס. רק אז... כשכבר היו מאחורי החלונות הסגורים של האוטובוס, השירו הילדים, ככל הנראה,  כל חשש, ונענו בשמחה לברכות השלום שלנו. הם נופפו ידיהם בהתלהבות  והותירו אותנו בהרגשה,  שאם היו לנו עוד שעות ילדי ג'אהלין, אולי, אולי היינו מצליחים להתקרב יותר.

ריקי