ג'ית

הצטרפתי אתמול לפעילות התנדבותית שנראתה לי "נכונה" חברתית ואנושית: לעזור בהפעלת מעין קייטנה בת יום אחד לילדים פלסטינים שהם ואימותיהן המלוות לא זכו מעולם לראות את הים הנמצא במרחק של שעה נסיעה מהמקום שבו חיו את כל חייהם.

בשמונה בבוקר הגעתי לחוף רוטשילד בבת ים, לשטח מאורגן עם סוכה ושמשיות, מחצלת ענקית וכיסאות מסודרים, סימונים וקישוטים ואווירה חגיגית. פגשתי חבורת נשים מרשימות ומקסימות, רציניות וחכמות, ביצועיסטיות ואסרטיביות ועם זאת רגישות, חמות, מקבלות ומלאות אהבה. הן נתנו לנו הנחיות במה שנדרש מאיתנו, חבורה של כעשרים מתנדבים, במהלך היום הזה ומעט סיפרו על התהליך שהביא להעמדת המפעל המרשים והנוגע ללב שהן מקיימות מזה כחמש שנים.

ניפחנו גלגלי ים לכל הילדים, בריכת גומי לקטנטנים, עוד סידורים והתארגנויות קטנות וישבנו לחכות לאוטובוס שבושש לבוא עקב עיכובים במחסום הכניסה לישראל. הרגשתי בושה וצער על השעות היקרות של הנאה הנגזלות מן הילדים עקב בירוקרטיה של גבול...

לקראת  11:00 התבשרנו על כך שהאוטובוס מתקרב.  עלינו, מספר נשים, לקבל את פני הבאים.

כשעצר האוטובוס  והתחילו לרדת ממנו נשים וילדים, גאתה בי ההתרגשות ושמחתי שמשקפי השמש מסתירים בכי מביך שלא נרגע דקות ארוכות. שאלתי את עצמי מה ההתרגשות הגדולה שאחזה בי, וחשבתי שחברו מספר גורמים עוצמתיים: מצד אחד אחזה בי שמחה על ההזדמנות ליטול חלק באירוע חשוב, שקורה בו משהו טוב נטו, מדויק ונקי, חיובי וחשוב מכל בחינה אפשרית, לא מזיק לאף אחד ומביא אושר לילדים חמודים ... בנוסף לכך הרגשתי בושה על המצב הקשה שנקלענו אליו שצריך לקיים מבצע כל כך מורכב כדי בסך הכול לאפשר לאנשים מכפרים סמוכים לבלות בים שלנו, ולמה בעצם הוא שלנו... ולבסוף הודיתי בפני עצמי שהדמעות הן גם דמעות בושה על כך שמצאתי את עצמי חשה את התחושה המבישה שאני צריכה להתגבר על רתיעה ואי נוחות הטבועות בי מיום שנולדתי כלפי ערבים, במיוחד כשהם במסה גדולה...

"מרחבא" "אהלן" "אסלאם עליכום" נשמעו מפי הישראלים, וחיוכים מבוישים חזרו אלינו.

ירדנו לחוף והתחילה הילולת הים. שלוש שעות של אושר צרוף עבורי. זה קורה לי כשאני חשה שאני נמצאת במקום הנכון ומחוברת לחלוטין באהבה ובמסירות לפעילות שאני עושה (זה קורה לי למשל, כשאני צופה במופע "מושלם" או כשאני נמצאת על השטיח עם הנכדים שלי...).

רב הילדים פחדו תחילה להיכנס והיו נרגשים ונסערים, אך כמו ילדים, הפיתוי היה גדול ודי מהר הם מילאו את האזור המגודר שהוכן מראש ושיחקו במים בשמחה בליווי המתנדבים המחייכים והשמחים לא פחות. אני ניסיתי לשכנע צעירה יפת מראה, עטופה מכף רגל ועד ראש שעמדה בחוץ, להיכנס אתי למים. התברר לי שהיא בסך הכול בת 15. לאט לאט היא הסכימה להיכנס למים כשהיא אוחזת בשתי ידיי בחזקה ולא מרפה. היא רעדה מפחד. ניסיתי לנהל שיחה בעזרת הערבית הבסיסית שלי ואט אט נרגעה הנערה, דועא שמה, וכך התנועענו לנו במים כחצי שעה, מחזיקות ידיים, ואני מלמדת אותה את כללי הרחצה, כמו לקפוץ ולהסתובב כשמגיע גל... בסופו של דבר היא ביקשה לצאת לנוח, ואני עברתי לפתות אישה אחרת שרוצה-לא רוצה להיכנס. יותר מאוחר ראיתי שדועא עצמה מלווה חברות ומבלה איתן במים בטבעיות. כשעברתי על יד אמרה לי שהפסיקה לפחד... אחר כך עברתי ללוות את אומניה ורימא בנות דודות בנות אחת עשרה, שובבות ומתוקות, שהתחילו בחשש והמשיכו בביטחון ובצחקוקים, קופצות ושוחות הלוך ושוב ומתיזות מים על הבחורים המתנדבים הצעירים...

הים התמלא ערבים וישראלים מעורבבים ושמחים, מחייכים ומתיזים מים, זורקים כדורים ובונים בחול – רגעים יקרים מפז של דו קיום אמתי ומאושר...

היו שם כמה הפסקות של אוכל, סנדביצ'ים שמכינות מתנדבות מראש, אבטיחים ופירות (איפה מצאו פירות כה מתוקים... הכול היה יותר מתוק ביום הזה...), ארטיקים ואפילו סיר ענק של תבשיל משובח, עוף עם ירקות ואורז, "מקלובה", שהביאה אחת הנשים הפלסטיניות.

בסביבות שתיים, אחרי שהתרחצו והחליפו בגדים עזבו האורחים את הים ונסעו להמשך יום הכיף שלהם, ארוחת צהריים במתנ"ס ביפו, ואחריה פעילויות נוספות כולל שיט בספינה לאורך החוף, שרק שמעתי עליהן, כי לדאבוני הייתה לי מחויבות אחרת שבאותו רגע נראתה לי מטרידה ותקועה... כל כך רציתי להתלוות לקבוצה ולהיות שותפה להמשך החוויה המזומנת להם...

אנחנו המתנדבים סידרנו את הציוד, הוצאנו את האוויר מן הגלגלים, ניקינו, קיפלנו הובלנו למכוניות, ובתוך זמן קצר היה הבלגן כלא היה, וכל העסק נסגר, מוכן ומזומן לתפעול מחודש ביום של  מחר.

הלכתי לדרכי, מלאה ומרוגשת, עם טעם עז של עוד! אני מודה לצביה, לרחל, לרחלי ולכל המתנדבים המרגשים שפגשתי על חוויה מסעירה ומיוחדת שלא תישכח לעולם.

שלכם

אסתי בורוכובסקי בר-אבא