בית אומר

ימי הים כבר הפכו לשגרה, בזכותן של חמש המופלאות. אפילו בחוף הים כבר הפכנו לחלק מן הנוף (כמעט), והמתרחצים כבר לא מופתעים מן הנשים בלבוש הערבי המסורתי, עטופות בשמלות ובמעילים השחורים, המופיעות יחד עם ישראלים. אף על פי כן כל יום כזה הוא חוויה בפני עצמה, ויש לו ייחוד משלו.

הפעם הגיעה קבוצה מבית אומר, שבנפת בית לחם. בשעה 9:00 הם כבר נחתו על החוף, משמע המעבר  במחסום בית לחם הפעם היה מהיר.  הילדים התגלו במהרה  כקבוצה עליזה ומשוחררת  שגילתה  נטיות אמנותיות, והנעימו לעצמם ולנו את השהות.

גם קבוצת המתנדבים המרשימה היתה מגוונת.  בחורים ובחורות צעירים בעלי עיסוקים מגוונים, דומה שבכל זאת משהו משותף להם. והוא – עיסוקים משמעותיים, שבהם הם יכולים לממש ערכים חברתיים וליברליים, וזאת ללא מליצה. לדוגמא, גבר צעיר המלמד בביה"ס הדמוקרטי, מורן  אשת וידיאו ארט העובדת בתיאטרון פרינג', שני צעירים מן הכנסייה האקומנית, הבאים לסייע באזורי מתח, וצעירה פלסטינית ישראלית, העובדת במכון אג'נדה וחברות מחסום ווטש: רחל ארבל, ואנוכי.

הבחורים הצעירים שהתנדבו  העסיקו את הבנים במשך שעות במשחקי כדור מים ודיסקית, הבנות השתכשכו בתוך הגלגלים, ובין לבין בהפסקה על החוף הפליאו לקפץ  בצעדי דבקה מהירים. נערה כבת 15 – פצחה בשיר ענוג: סבאח אל חיר.  סנדויצ'ים, אבטיח, ושוב חזרה למים הנעימים. אפילו המדוזות היו פחות עוקצניות היום.

בכל זאת עננה קלה העיבה על הביקור. שתי נערות שלא נכנסו למים, ולא לבשו בגד ים,  התאוו לטייל על החוף, ליהנות מן הבריזה ולהצטלם על הסלעים. טיילנו ובדרך לא חדלו הנערות להתרגש מגודלו של הים.    הלכנו מרחק לא גדול, עד ש...בקצה  מתחם הרחצה עמד פקח העירייה ואסר עליהן להמשיך בדרך על החוף, – גם לא בלווייתי. על תמיהתי לפשר האיסור ענה לי בגסות: קחי אותן חזרה. לא ברור אם זו החלטה שלו או שמא קיבל הוראה אווילית זו מגבוה. רצינו ליום אחד לשכוח  את  השנאה, הפחד הלא רציונאלי והשרירותיות. לא הצלחנו באופן מושלם.

לאחר ארוחת הצהרים במתנ"ס ארגן אבי אחת הילדות,  שהוא גם מדריך  לריקודי דבקה, הופעה ספונטאנית של הילדות. הרגליים הקטנות חוללו בקצב מסחרר ואחיד בצעדים מורכבים, לקול התשואות של כולנו.  אחריהן הנערה שוב הפליאה בשירה בקולה הצלול, בשיר סבאח אל חיר, כשהילדות מלוות אותה במקהלה.

ואז הגיעה טלי – עמוסה בשק עם צדפים, על השולחנות הניחה ריבועי ועיגולי קרטונים, בקבוקי דבק, וחוטי קשירה. תוך מספר דקות כל הקהל - הילדים והוריהם, היו רכונים על השולחנות,  ועסוקים ביצירה. והתוצרים – עתירי רעיונות: תמונות של בעלי חיים, שרשראות מחוברות בדרכים מקוריות,  ועוד כהנה וכהנה.

ב-16:30 נפרדנו מן הילדים והוריהם. והם המשיכו בדרכם לשיט בספינה לפני השיבה הביתה. נקווה שישובו עם זיכרונות נעימים, ועם ידיעה שיש גם ישראלים אחרים ושונים מאלה שהם מכירים במקומותיהם, ונתפלל ליום בו הביקורים ההדדיים ייהפכו למובנים מאליהם.

ציונה שניר