.png)
למתנדבותים הרבים שהגיעו היום,
אנו מודות לכםן על היותכםן ביום זה, האחרון לשנה זו. הייתןם אחרונותים חביבותים. נפלתם לתוך ההתרגשות של היום האחרון שמסיים עונה מוצלחת. נהנינו כולנו מקבוצה נחמדה, שהגיעה מכפר קרוב, שנמצא כמעט על הקו הירוק. האדמות שלו נשקו לקו. היום חוצצת חומה בינינו. הים הרגוע והמזמין אפשר שיחות, משחקי כדור ובילוי זמן נטו ים, שמים, וחול, וככה בתוך זה, אחרי מילות נימוס, הכרות, אתה נקלע לתוך הוויה בלתי אפשרית, שאין לך אלא לחפש באוב את המילים שינסו לתת איזה הגיון שאיננו בתוך הבלתי אפשרי הזה. "בעלי והילדים יצאו לשתול זיתים חדשים באדמה שלנו ליד הגדר (חומה) ופתאום משום מקום ירו עליהם"... מתי? מי? למה? לפני חודש בערך.. חיילים.. אין סיבה ידועה, ולא משנה ההמשך כי ההתחלה הזאת נתקעת לך בנשמה ומה תעשה. זאת מציאות חיים שאנחנו לא מסוגלים להבין. והיא נמצאת כאן מטר מאיתנו, לא אפגניסטן. כאן בבוקר יכול בן אדם ללכת לאדמתו וזה לא ימצא חן בעיני השליט. והוא יורה! השמים לא נפלו, הים המשיך להיות רגוע, הסנדוויצ'ים הגיעו בזמן וגם האבטיח... ואני חשבתי על הילדים האלה ששתלו את הזית, והיא ספרה שהם כבר לא מפחדים. "הדור שלנו פחד הדור הצעיר כבר לא." ואז דברנו על שני הפנים של המקום. "יש ישראלים שמקבלים אותנו ומדברים איתנו ויש את הג'יש". אומרת וממשיכה לחייך. לא בטוח שזה סיכום יום הכי אופטימי שקראתם השנה. אולי עוד יגיע אחר בהמשך. אינשאללה. נשאר להאמין שהחיוכים הנפגשים שלנו והניסיון להכיר ולשמוע ולדעת עושים את שלהם. אתם המתנדבים חלק מהכח הזה שאולי נוצר במרחבי החברה הישראלית ששואף לשינוי. וכל מעשה קטן שכזה מאפשר בקעים במציאות ארורה. ונמשיך בנימה אופטימית תודה לנאוה על הסנדויצ'ים הטעימים מאד; לנמר שלנו שמפליא בבהלנותו (בהלואן=להטוטן) ומשמח כל סובב בגן השניים הירוק והמוצל שביפו; תודה לים שאירח אותנו בסבלנות רבה, 22 פעמים והודיע למדוזות שלא יציקו; למצילים שהסתכלו עלינו מלמעלה בסוכה; לטוני ומהראן היקרים שלנו שבמים איתנו ובלעדיהם אנא אנו באים; למי שמגרף את הסיגריות של הלילה; ומפנה את האשפה; ומכין לנו חוף נפלא, ותודה לכם על העזרה בכל דבר, על ההקשבה, ההשתתפות, ההזדהות, ומקוות שנהניתם גם. נשמח לתגובות, תמונות וכל דבר ממין העניין.
רחל בשם נשות הים
צילום: אורנה נאור, צלמת רחוב
Comments