עסירה א-שמלייה

מאז שהבנות שלי נולדו חיכיתי ליום הזה שבו אתחיל להנחיל להן את אחת האהבות הגדולות שלי- הרחצה בים. התחושה הזו של רוגע ושלווה של המים הקרירים שעוטפים ומלטפים את הגוף, היא בעיני אחת מההנאות הגדולות ביותר שאדם יכול לחוות. לפני כחודשיים לקחתי אותן בפעם הראשונה לים בגיל שנה ושלושה חודשים. כמו כל משפחה ישראלית ממוצעת לקחנו מים קרים, אבטיח, התמרחנו בקרם הגנה ויצאנו. נסענו עשר דקות והופ אנחנו בים. איזה כיף שהתברכנו ביכולת ניידות שכזאת ובקלות שכזאת. הגורל של בנותיי איננו דומה לגורל של ילדים אחרים שנולדו בצד ה"לא נכון" של הגדר. הניידות והקלות שמאפיינת את חיינו איננה מציאות חייהם של משפחות רבות שחיות במציאות קשה ומעוותת כתוצאה מכיבוש ארוך שנים. כאשר שמעתי לראשונה על פרויקט יום הים ידעתי שזוהי האפשרות הצנועה שלי לפעול בתוך המציאות הזו. חברה ששוחחתי איתה על כך אמרה לי : "את לא חושבת שכשהם יראו את הים ואת האפשרויות שיש לנו, זה יגרום להם עוד יותר לשנוא אותנו, נוכח ההבדל בין שתי המציאויות". והתשובה שלי לזה הייתה: "אולי את צודקת, לכל מעשה טוב יכולות להיות השלכות לא טובות. אבל מבחינתי האפשרות האחרת- שפרויקט כזה לא יתקיים-היא הרבה פחות טובה."

היום התחיל באסיפה של כלל המתנדבים ובניפוחים קדחתניים של גלגלים בכל מיני צבעים. אפשר היה להרגיש את ההתרגשות של כל מתנדב ומתנדבת בקול ובאוויר שזרם בינינו. נחשפתי לקבוצה של אנשים בעלי לב טוב ומודעות עמוקה וכנה לסבלו של האחר, אנשים בעלי רצון לשפר, לכפר אפילו במעט.

קבוצה של כחמישים נשים וילדים מן הכפר עסירה-א-שמאליה הגיעה לחוף. התנפלנו על הילדים והאימהות והצענו כוסות של מים קרים. מיד התחלנו במלאכת מריחת הקרם. פעולה שבקרב ילדים רבים היא השנואה והמעצבנת ביותר הפכה לחוויה מצחיקה עבור ילדי הקבוצה. ההתלהבות הייתה כל כך גדולה שהיינו צריכים להזכיר להם לחלוץ סנדלים ונעלים לפני הכניסה למים. כל ילד חטף גלגל צבעוני וקפץ למים. נדמה כי הדבר המפתיע ביותר עבורם היה המליחות. אבל מהר מאוד הם הסתגלו למצב והתעלמו מהצריבות בעיניים ומבליעות המים הרבות. בקרב האימהות הייתה בתחילה הססנות אך כאשר היא חלפה החלה חגיגה של אושר ושירה.

כמו בכל מפגש בין זרים גם במקרה הזה לקח זמן עד שכולם נפתחו והתחברו ובסופו של דבר כולם יצאו מחובקים. למרות שאינני דוברת ערבית מצאתי שפה משותפת עם הילדים ועם האימהות. במשך כחצי שעה החזקתי והשתעשעתי עם פעוטה קטנה כאילו הייתה בתי. זאת הייתה תחושה נפלאה להחזיק לה את היד ולעבור איתה את החוויה. לקראת הסוף היה קשה להוציא את הילדים שלא רצו להיפרד מהים. נפרדתי מהקבוצה לאחר שכולם התנקו והתלבשו לקראת ארוחת הצהריים. הבטתי על הנשים והילדים המקסימים ורגשות אשמה נוקבים ליוו אותי בדרכי הביתה. הופ 10 דקות ואני בבית, ולהם צפויות תלאות כה רבות ומי יודע אם מתישהו יחזרו ויראו את הים שוב.

אדווה כהן ברר