חברון

ים של אושר

זה התחיל לפני כחודש וחצי...מפגש עם קבוצת נשים פלסטיניות בחברון. קבוצה שלומדת עברית עם נעמה. נשים שאוהבות להיפגש, אוהבות ללמוד ומתעניינות בכל. המפגש היה במתנ"ס שכונתי, בשכונת המגורים שלהן בתל רומיידה.

היום נפגשנו שוב והפעם בחוף הים בתל אביב. שמחתי מאד לראות פנים מוכרות בתוך קבוצה גדולה שהגיעה: נשים בגילאים שונים, אמהות, סבתות, עם ילדיהן.

עבורי זו חוויה ראשונית ומיוחדת, חוויה שמורכבת ממארג אנשים (בעיקר נשים) שבאו לענג  ולהתענג. אנשים שכל מטרתם וכל עיסוקם ביום הזה הוא להיטיב.

קבוצת המתנדבים מגוונת – מנשים שנותנות מליבן וממרצן כבר שבע שנים!! דרך מתנדבים נוספים שהגיעו בפעם הראשונה (כמוני למשל) ועד הבנות הצעירות מפרויקט "מסע" שבאות מארה"ב למטרות התנדבות בארץ.

ארגון היום מעורר התפעלות והערכה. ברור לי שתהליך הבאת הפלסטינים לים מצריך טיפול ארוך ומדוקדק של קבלת אישורים וכן ההכנה על שפת הים מול המצילים, הבאת מתנדבים, הכנת ציוד, מזון ושתיה ודאגה לבטחון המתרחצים.

החוויה הגדולה של היום הזה היא כמובן המפגש של האורחים (הפלסטינים) עם הים. נראה שזוהי להם הפעם הראשונה של רחצה בים.

עליה (ילדה יפהפיה כבת 7-8) לא מתאפקת וכבר בסככה שבה נפגשים כולם, היא בודקת את החול איך הוא מרגיש לה בידיים בין האצבעות.

הנשים מארגנות את ילדיהן, מורידות בגדים ארוכים ומלבישות בגדים קצרים יותר. חלקן מסירות שמלה ומתחתיה מתגלה שמלה נוספת. כולן עטופות במטפחות (חיג'ב) וחלקן לא נפרדות גם מרעלה כאשר רק עיניהן נשקפות.

שמחה עצומה, חיוכים וצחוק עם הכניסה למים. אבל גם פחדים של "פעם ראשונה" ומפגש עם משהו לא מוכר ומאיים. וופא נצמדת לגדר הברזל ולא מסכימה להיכנס למים, לא רוצה גלגל.

אחת הילדות מתיזה מים עלי...היא צוחקת ונהנית מכל רגע במשך כל היום... שמתי לב שהיא האחרונה שיוצאת מהמים בסופו של היום.

מישהי הביאה דרבוקה והשמחה מתגברת, שתי נשים מפליאות בנגינה ויש שרוקדות ומיד מתארגן מעגל של נשים שרות.

וופא מקבלת עזרה ותמיכה מהמתנדבים ומחברותיה ולאט לאט היא מסכימה להיכנס  עוד צעד ועוד צעד ואחרי מספר נסיונות היא במים עם גלגל, צוחקת, נהנית, מאושרת.

יום של אושר ושל טוב (אפשר לומר "ים של אושר ושל טוב").

האורחים ממשיכים לחלקו השני של היום – ארוחת צהרים ביפו ושייט בסירה.

לצערי לא יכולתי להישאר כדי לראות את הפנים הקורנות בסיומו של היום – של המארחים ושל האורחים.

תודה למארגנים המתנדבים, זכיתי!

דינה ענבר

מפגש נשים:

בסוף יום ים מוצלח ביותר אנחנו מתכנסות במרכז רביתא לארוחה ופעילות אחר-צהריים עם קבוצת הנשים וילדים שלנו מחברון (גברים לא הגיעו היום). לאחר ארוחת הצהריים, בזמן שהילדים עסוקים במלאכת היצירה, אנו מכנסות את הנשים בחדר נפרד.

עמירה פורסת חבילת קלפים על הרצפה ומבקשת מכל אחת מהן לבחור קלף שישקף את התחושה שלה בסוף היום הזה ותסביר לנו קצת את משמעות הקלף עבורה. הנשים בוחרות קלפים ומעבירות לנו את תחושותיהן:

אחת מהן אומרת שבקלף שלה יש ציור של בית יפה וקסום כזה שקיים רק בחלומות וכך היא מרגישה שהיום הזה היה קסום כמו הבית הזה. אחרת בחרה בקלף של מלך ואומרת שהרגישה כמו מלכה היום. אשה נוספת בחרה בקלף של לבבות כבולים בשלשלאות ואמרה שהיא אוהבת את חיי החופש. לא אוהבת להיות כבולה. האחרות חלקו איתנו תיאורים שטחיים יותר, פשוטים יותר אפילו מעט ילדותיים. עמירה ואני הרגשנו שאנחנו לא מצליחות לחדור אליהן, שהן לא נפתחות בפנינו.. החלטנו לעבור לשיחה ולהסביר להן, בעזרתה האדיבה של סימון שתרגמה סימולטנית, מי אנחנו ומהו מפעלינו. לאחר מכן הזמנו אותן לשאול שאלות אם תרצנה..

הן שאלו אם ביקרנו בחברון. אם ראינו והיינו עדות למצוקה שלהן שם. הן החלו לדבר על המחסומים, על התנכלות המתנחלים, על האיסור המוטל עליהם להתנייד ברכבים.. וכך הועלו הרבה מאוד תלונות בפנינו כאילו שאנו מייצגות את מפעילי המחסומים ויזמי הכיבוש. עמירה הסבירה שאנחנו מודעות לכל מחדלי הכיבוש ובמיוחד אלו המתקיימים במחסומים ואנו אף מתעדות אותן וכותבות עליהם ומפרסמות אותם באתר בעברית ובאנגלית כדי שאנשים בחו"ל יוכלו לדעת.  אך התלונות המשיכו להגיע. הרבה מאוד תסכול נשמע. אחת מהן רצתה לדעת מדוע אנחנו מפרסמות אותן באנגלית. היא היתה רוצה שניידע את הציבור הישראלי במה שקורה ולא אנשים שזה לא נוגע להם..

אני ביקשתי לשאול מה הן מרגישות שאנחנו היינו יכולות לעשות עבורן? איך הן מרגישות שאנחנו יכולות לעזור? מישהי ענתה לי שזה יעזור מאוד אם נגיע לחברון ונפתח את החסימות בכבישים, אם נוכל לאפשר התניידות שלהן ברכבים..

אשה אחת מבוגרת שהגיעה עם ארבעת הכלות שלה וילדיהן הסבירה לנו שמה שקשה לה במיוחד היא ההתעמרות הציונית והתגברות הגזענות. לפני שנים היא זוכרת שחיינו בשכנות יפה, שביקרנו בכפרים ובערים של שכנינו. היא זוכרת שהיו הולכים לרופאת השיניים היהודיה.. היום זה כבר לא קורה. הגזענות כלפיהם הולכת וגוברת ומלבה את הטינה והשנאה בין הצדדים.

הן ביקשו לומר שאין להן שמחה. אין אושר. אין להן שמחה כל עוד אין להם חופש.

עמירה ואני הרגשנו שאנחנו חייבות לסיים את השיח הזה באיזושהי נימה אופטימית, חיובית.

אני ביקשתי להסביר להן שבתוך החברה הישראלית אנחנו מיעוט קטן. אין לנו כוח לשנות החלטות ומדיניות של ממשלות, אין באפשרותנו להוציא את המתנחלים או להסיר את המחסומים. עובדות אלו גורמות לנו ייאוש ותסכול מאוד גדול ודווקא מתוך אותו ייאוש גדול התגבשה ונוצרה לה אותה פעילות ים שהביאה אותן לכאן כמו פעילויות דומות נוספות בכפרים של פעילות שלום שמגיעות להעביר שיעורים וסדנאות ברחבי הגדה. המפגשים האלו שבהם אנו חוות רגעי אושר קטנים ומשותפים הם רגעי הנחמה שלנו, הרגעים שבהם עיניים נפגשות וידיים נלחצות, רגעים של חיוך, ריקוד, שירה ושמחה משותפים.

נראה היה שמשפטי הסיום האלו הצליחו לגעת בהן ולרגש אותן. הן אמרו לי בתגובה שהמפגש היום איתנו נוסח בהן תקווה לימים טובים יותר בעתיד. הן הוסיפו שהמפגש איתנו בהשוואה למפגש היומיומי עם המתנחלים מראה להן צד אחר לגמרי שלנו הישראלים, צד שהן שמחות לפגוש. אשה אחת אמרה לנו שתמיד קיוותה ורצתה לשבת לשיחה כזאת עם ישראלים, לשמוע מה הם חושבים. היא שמחה מאוד שהיום זה התאפשר לה. אשה נוספת אמרה שהמפגש איתנו היום משנה מעט את דעתן על הישראלים. וכך נפרדנו בברכות וחיבוקים מתוך תקווה שאכן בתוך גל הייאוש העצום הזה ישנה טיפה אחת או שתיים של סיכוי לעתיד משותף טוב יותר.

קרן סרדס