תל רומידה

איך מסכמים יום כזה? וואו. פשוט וואו. מרגש, משמעותי, חוויתי, כל כך הרבה תחושות שכמעט חבל לי לכתוב עכשיו, אני מרגישה שהייתי רוצה לחשוב ולתת לדברים לשקוע. מצד שני עכשיו הכל עוד טרי ועוצמתי. אני מרגישה כל כך ברת מזל שהייתי שם היום, והזדמן לי לחוות את האירוע הזה, יום הים עם ילדי תל רומידה. הגענו מוקדם, לא ידעתי בדיוק למה לצפות - האם הם יהיו שמחים? או מותשים משעות במחסומים? האם יפחדו מהים? או יאהבו? האם יהיה לי קל לתקשר איתם? האם הם ירצו שאתקשר איתם? הם הגיעו, וההתרגשות על הפנים שלהם כשראו את הים ונכנסו למים העלתה דמעות בעיני. דמעות של התרגשות, ושמחה, והמון דמעות של עצב ותסכול על כך שהים שאני כל כך אוהבת וכל כך צריכה בשביל לתת לי אויר לנשימה ומקום להירגע, הוא פריווילגיה שחלקם זכו בה בפעם הראשונה היום. שלושה ילדים עשו לי את היום. הראשון - נזיר? או וליד? אני לא בטוחה מה שמו. בן 3 או 4, הוא נתן לי את היד, נתן בי אמון מלא ונתן לי את הזכות להכניס אותו למים, פעם ראשונה בחייו. ואחמד, אחמד החמוד בו 6 או 7, שבהתחלה בכה ולא רצה להיכנס, ואז הסכים להיכנס רק אם הוא יושב עלי ואני מחבקת אותו חזק, וכעבור שעה בערך אמא שלו הראתה לי בהתרגשות עצומה איך הוא נכנס לבד והוא נפנף לי ביד גאה ומאושרת מהמים. והילד השלישי, לא הספקתי לשאול מה שמו, הוא רק חיבק אותי חזק חזק במים ושם עלי את הראש. איזה אושר, איזו זכות! וכמה עצוב, ומכעיס, והזוי, שאני חוזרת לביתי ברחובות, לשלושת ילדי שממש באותם גילאים, והם חוזרים לגהינום של רומידה. תודה על הזכות לחלוק איתכם את היום הזה, אני בטוחה שאבוא שוב.

רותי שובל

בלוג של אלון שבט