כפר ג'מאל

הגעתי היום ליום הים השני שלי.  הראשון היה לפני כשלושה שבועות עם פרוץ החופש הגדול. בין שני ימי ים אלה ביליתי את רוב זמני הפנוי עם נכדי שהתפנו אף הם מלימודיהם בבתי הספר ובגנים, כך שהבילוי עם ילדי כפר ג׳ית היה עבורי המשך טבעי של הסבתאות האינטנסיבית בשלושת השבועות האחרונים. המשפחות הגיעו באיחור רב בשעה עשר וחצי לאחר נסיעה לא קצרה וההיתקעות הכמעט שגרתית במחסומים. אך שום עייפות או כעס  לא ניכרו בפניהם הצוהלות של הילדים. לא נשמעה ולו מילת טרוניה אחת ותוך זמן קצר רובם כבר לבשו בגדי ים ושעטו אל הגלים. סלסולי בגדי הים הצבעוניים של הילדות התבדרו ברוח הקלילה כמו משב רוח של תקווה על רקע התלבושות המסורתיות של האמהות שפניהן החייכניות האירו ממוסגרות בכיסויי הראש. הים היה ידידותי ומזמין. התכלת העז הקרין על פניהם החביבות והנבוכות במקצת של אורחינו. הם השתהו בנימוס מופלג ליד כורסאות הפלסטיק והמחצלת שהפכו פיסת חול ל״סלון״ שלנו בו אירחנו אותם. כעבור שעה קלה כבר ישבו כשפניהם אל הים. האם גם הם התרגשו כמוני? האם גם הם חשבו, כמוני, שרק מוחות מעוותים יכלו להמציא שיטה שהציבה אותם ואותנו משני צדי הגדר,משני צדי מתרס של עוינות? האם הם מבינים או קולטים באופן אינטואיטבי את כוונותינו? אני מאמינה שכן, כי אני מאמינה בתקשורת העוברת דרך חיבוק, חיוך ולחיצת יד, שהרי לעתים קרובות היא אמינה יותר ממלים...

אב צעיר לחמישה ילדים, ארבע בנות יפות ובן הציע לי קפה עם הל והתכבד ברצון בכריך הביתי שלי. בעברית רהוטה סיפר לי שאינו מצליח בשום אופן להשיג רשיון עבודה. אחת המתנדבות הבטיחה לעזור והבחור הפטיר ברוח טובה את מילת המפתח ״אינשללה!״ . כאשר החמיתי לו על משפחתו היפה והילדים המחונכים והעדינים אמר בחיוך: זה הכל אשתי. אני-כלום! זאת היתה כמובן צניעות מוגזמת לאור יחסו המלבב והאוהב אל אשתו וילדיו.

תוך זמן קצר התברר שעלינו לעבור דירה אל סוכה אחרת כי כך ציווה המציל הכל יכול שבלעדיו אין לנו קיום בחוף הסלע. נוכחותנו הביאה, כנראה,  רוח של פיוס לחוף, ומי יתן ורוח זו תגיע רחוק עד מנהיגינו הנחרצים. ...כתוצאה מכך הצלחנו לשכנע ארבעה גברים ישובים בכסאות נוח בסוכה ״שלנו״ להתחלף עימנו ולעבור לסוכה בה ישבנו קודם למרות שבתחילה הכריזו שהם לא יזוזו משם. תוך כדי ההתארגנות שורותינו המשיכו להתמלא: הצטרפה אלינו עולה חדשה, בלונדית חמודה בשם נלי שהסבירה לנו עד כמה היא מעריכה ואוהבת את אשר אנחנו עושים. למחרת כבר השיטה ילדים על גלגלים בים. ולסיום עלי לדווח על ״פעולת הצלה״. אורחת כבת חמישים כבדת גוף במקצת השתקשקה במים לידי כאשר לפתע הגיע גל לא גדול במיוחד והפיל אותה. הייתי עסוקה בשמירה על אחד הילדים אך שמתי לב שהיא צוללת. ציינתי בלבי בסיפוק שהבחורה מסוגלת לצלול, כל הכבוד לה! אלא מה, היא השתהתה מתחת למים קצת יותר מדי... אז הבנתי שלא מדובר כאן בצלילה מתוך בחירה. נזכרתי מיד בתדריך של צביה בדבר האיסור המוחלט והחד משמעי לטבוע ומשיתי אותה מן המים כהרף עין, תודה לאל!

אסיים בדברי ברכה ודברי הפרידה מ״מין אלבחר״ לשנה זו. תודה למארגנות הבלתי נלאות והמסורות שלנו שרעיונותיהן ועבודתן זימנו לכולנו את אפשרות להעניק ולקבל וגם להרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו והעולם.

יישר כוח!

שוש חן