בילעין

יום ראשון של ים. הכל מתנהל במן בלבול נעים.

מגיעים, מנפחים, ותוך רגע הקבוצה מגיעה.

לאט לאט אמיצים מתחילים לזחול לכיוון המים. חלקם אחוזי בהלה, התרגשות, הליכה אל הלא מוכר... ונראה כאילו התחושות מדבקות ואנחנו אתם בתוך הסערה המתחוללת..

מגלים את המים, משפריצים, קצת שורף בעיניים, וחול, פתאום איזה צדף מתגלה והכל מרגש וחדש.

ומרגע לרגע הכל נכנס לפרספקטיבה בתוך הכחול, הגדול, האינסופי.. מתרגלים לים. מעזים. ובלי מילים מין קשר של יד ביד ומגע, ועיניים. בלי מילים אבל עם כל כך הרבה תוכן.

" זה היום הכי טוב שהיה לי בחיים, חיכיתי לו שנים" אומרת לי. ואני מחייכת, ומן תחושה של שמחה מעורבת בעצב.

"היית פעם בבלעין" לא, מתביישת..."למה לא" היא שואלת... בלי מילים מן שתיקה שאומרת המון...

נפרדים מהמים, בונים ארמונות, מצירים על החול, חיוכים.

צריך ללכת, להיפרד. לא עוברות 5 דקות וכמו קסם ילדי הבוץ הופכים לברבורים, נקיים, מתוקתקים דרבוקות ביד, שיירה מתגלגלת לכיוון הסירה..

אנחנו מדדים אחריהם מסרבים להיפרד, נשארים עם תחושה של טעם לעוד...

נתראה בקרוב..

דולב ונועה