קטנה

החגיגיות וההתרגשות של יום הים האחרון השנה הורגשו כבר מוקדם בבקר.

הגיעו המון מתנדבים, עבור רובם זו לא פעם ראשונה ולפי ההתלהבות, כנראה שגם לא אחרונה. מי שמתחיל- נדבק.

הקבוצה שהגיעה מהכפר קָטָנָה הייתה קטנה, לדברי רחל שתי משפחות נאלצו לבטל את הגעתן ברגע האחרון עקב אבל במשפחה.

כמה עצמה יש במפגש הראשון של הפלסטינים עם הים. זה קורה בהדרגה- יורדים מהאוטובוס ומסתכלים, יורדים בריצה ומתקרבים, מתאפקים ומתמרחים ואז סוף סוף נכנסים. חלק שועטים ללא מעצורים וחלק מהססים ובודקים אבל כעבור חצי שעה כולם במים עם חיוך גדול מרוח מאוזן לאוזן.

וכרגיל המחשבה- אם המצב היה נורמלי- בלי אישורים, מחסומים, אירוח חגיגי, חבלים ומצילים עוינים שמזיזים מצד לצד...

ואם כבר מדברים על מצילים, מורן ועמירה עלו בחגיגיות לסוכת המציל – חיים. הן רצו לראיין אותו לסרט, הוא התחמק בתירוץ שאסור לו (ממנוע), אבל הבין שהשמאלניות האלה דווקא מאד נחמדות. אולי זה יעזור לנו בשנה הבאה.

המדוזות עשו איתנו חסד והסתלקו, הגלים ערסלו, הכדורים התעופפו והמשפטים הרגילים נאמרו (שו איסמכ, קדש עומרכ, מחר אני מתחיל/ה ללמוד ערבית וכו')

במתנ"ס הקבוצה חולקה לשניים- הבנים לסיור ביפו והבנות למלאכת יד שארגנה מירב. כולן השתתפו והכינו ולסיום החליפו מתנות שעליהן יונת שלום, אללה וסלאם.

תודה גדולה למארגנות. כל כך הרבה טוב יוצא מהימים האלה.

להתראות בשנה הבאה ואולי הרבה לפני זה.

גילי