בתיר

בשיחת הבוקר המסורתית למתנדבים - לאחר שכל אחד הציג את עצמו ומנין בא וסיפר בקצרה מה מביא אותו אל הים, ולאחר שאלה מן המתנדבים, שכבר הפכו חלק בלתי נפרד מן החול והים והנוף, הכריזו על "התמכרות", ועמירה סיכמה בחיוך, שפגישת הבוקר הופכת להיות משהו שדומה לפגישת AA בנוסח "שמי טלי/מורן/אביב ואני מכור/ה" - העלתה רחל שאלה, הטורדת אותה וככל הנראה לא מעט אנשי שמאל פעילים; האם פעולות כמו זו שלנו, מחטיאות את ההתנגדות לכיבוש בכך שהן מיפייפות אותו? האם מבעד לקלידוסקופ הססגוני של ימי הים נראה הייאוש יותר נוח? התגובות, רובן ככולן, התייחסו לרצון "לעשות משהו", לכך שניתן, ולו לזמן קצר להתגבר על תחושת התסכול שבהפגנות ובמחאות ולהיות שותף לתת ולקחת רגעים של שמחה, להדליק אור בעיניים ולהעלות חיוך על הפנים. הציניקנים, יגידו אולי, שזהו חיוך על פנינו שלנו, אך אנו שהיינו שם ברגעים הקסומים של המפגשים, שחווינו את תחושת היחד, שהרגשנו שוב ושוב כמה נכון לנו "שהים לכולנו פתוח..." נשמח במעט מן המעט, שיכול כל אחד מאיתנו, ממילא, לתרום לשינוי כלשהו בעולם. אז גם הפעם חיכינו, בקוצר רוח, לפגישה עם הקבוצה הפלסטינית ושמחנו לקראתם. הים, לעומתנו, קיבל את פניהם של 63 אנשי בתיר וילדיהם בפנים זועפות, גם הצפיפות במחסום לא הסבירה פנים, אך הקבוצה המקסימה והרגועה שמחה אל הים וגליו. הגלים הגבוהים והים הסוער לא הרתיעו. גבולות החבל נפרצו, בעיקר ע"י הנערים והגברים הצעירים, בכמיהה לחופש תנועה במרחבים גדולים יותר מאלה שסימן גבי המציל, בגלל הים הסוער, או שמא, היתה זו פעולת התנגדות קטנה וסמלית לגבולות שכפו עליהם. למותר לומר, ששלטונות הים היינו, גבי המציל, לא ראה בעין יפה את הכפירה בסמכותו, ובסופו של דבר אף עשה מעשה וסילק את כולנו מן המים. אך עד אז הספקנו אורחינו ואנו ליהנות משעתים של נחת, ממשחקי כדור, ושחיה, וציפה על גלגלים ומריבה עם הגלים. המראה המתוק של תינוקות וקטנטנים שהצטופפו בברכת הפלסטיק שעל החוף, זכה שוב ושוב להבזקי מצלמות. גם הפעם הוביל הליווי הצמוד של האורחים, ש"הבריחו" את החבל, לשיחות .

סאוסן סיפרה על עבודתה החינוכית עם ילדים פגועים ובעלה על עבודתו בישראל. שוחחנו על השפה הערבית ועל דמיונה לעברית. על דתיים ולא דתיים בחברה הערבית. לשאלתי, הסביר גאסן, שיש בכפר קבוצה לא קטנה של "שוואעין" (קומוניסטים) שאינם מאמינים כלל. שמעתי את מרים שרה בקולה היפה והצרוד כשהיא משכשכת במים. ביקשתי ממנה לחזור על השיר באוזני והיא נתנה בי את עיניה הירוקות ובחיוך שרה לי שיר של פיירוז על הים הרחוק.

היציאה המאולצת מן המים לא הפריע את שמחת הקבוצה הנפלאה הזאת, ובליווי דרבוקה פצחו בשירים להנאתם ולהנאתנו הרבה. במתנ"ס ביפו קיבל את פני הקבוצה דורון בבגדי ליצן , נתון בקביים גבוהים, ושימח והצחיק את הילדים. ארוחת הצהרים התנהלה בנועם. התנהגותם של הילדים בעת הארוחה, נימוסי האכילה, ובעיקר השקט והשלווה, מעוררים בנו תמיד הרהורי התפעלות וקנאה כאחד, כשאנו חושבים על ההמולה המלווה בדרך כלל ארוחות עם ילדינו שלנו. לאחר הארוחה הופיע דורון, בכישרון רב, במופע ליצנות ששעשע את הילדים ואת הוריהם והם גמלו לו במחיאות כפיים סוערות. מברוק לדורון על הופעת הבכורה, תודות ובהצלחה. לובנה לוותה ותרגמה בחן רב. בהמשך - העברנו שעה של יצירה בניצוחה של נירה, אמו של דורון, שטרחה והכינה מבעוד מועד ערכות, כדי שהיוצרים הטירונים יוכלו גם לשמוח ביצירתם המוגמרת וגם לקחת מתנות, פרי יצירתם הביתה. הילדים והאימהות יצרו כתרים לראש וקישטו במדבקות ובצבעים, ציירו ומסגרו את ציוריהם במסגרת מיוחדת. קלעו מחזיקי מפתחות מרצועות של בד והשחילו חרוזים צבעוניים, כל אחד כאוות נפשו. לקראת הסוף מופג'עה: שולחן יומולדת נפתח לכבוד 60 שנות הנירה. שתי עוגות שוקולד, סביבן חטיפים ומיני מתיקה, לובנה ודורון ניצחו על מקהלת נשים מאולתרת ששרה בערבית "סנה חילווה" למנגינת happy birthday. והגברים, גם הם לא טמנו רגליהם בצלחת, ובהתארגנות ספונטאנית יצאו בדבקה מדבקת לקול תיפופי הדרבוקה של מרים. לסיום, תפשה לובנה פיקוד, ולימדה את מקהלת הנשים שיר, ששרות נשים מצריות בדרכן לעבודת בשדה. לובנה שרה ולוותה עצמה בתנועות מתאימות, והן ענו לה בצהלות ובצחוק. וכך זה הלך: - גועני ת'ומי (כואב פי) - ליה? - בגלל הנשיקות שנישקתי לך אתמול - גועני בטני? (כואבת בטני) - ליה? - בגלל האוכל שמלאתי בו את בטני אתמול. - גועני עיני (כואבת עיני) - ליה? - בגלל שחזרתי והסתכלתי בך אתמול .... ברוח זאת עוברים על אברי הגוף כולם, כדי לומר שהגוף אומנם כואב כולו, אך הנשמה שמחה. תודה ללובנה, את מקסימה. את הכוכבת שנולדה לנו. קיבלנו אותך מתנה ליומולדת של נירה ונותר לנו הרבה טעם של עוד. זכרי הבטחת. טלי, חביבת הילדים, שוחחה איתם על חלומותיהם, וחילקה לכולם את הספר שכתבה. כמו תמיד הסתיים היום ברביצה על הדשא מול הים, שהעניק לנו היום מיופיו גם אם לא מטובו. עלי אמר שאינו מכיר כלל את יפו. פעם היה באזור השעון, ציינו שבתקופה התורכית היתה שם הסאראייה (בנין הממשל) והוא אמר שב-48 היה בן 6 ואינו זוכר כלום. הוא התעניין כמה תושבים חיים ביפו היום, ואנחנו אמרנו שיפו ותל אביב הם עיר אחת גדולה שנקראת תל-אביב – יפו יש בה כחצי מיליון תושבים . פעם היתה יפו עיר ערבית גדולה ולצידה שכנה תל-רביע, שכונה יהודית קטנה, אמר, והיום התהפכו היוצרות. עם יוסף דיברנו על שפות. יוסף הוא בלשן חובב. מתעניין בשורשי המילים, בקשר בין העברית לערבית. אמר שהתכנית החביבה עליו ביותר ברדיו היא תכניתו של אבשלום קור, שהוא מאזין אדוק שלה ומעריץ נלהב שלו. עם עבד, שהיה גם מרכז הקבוצה, חיפשנו ומצאנו מילים וביטויים בערבית, שאומצו ע"י העברית, אך בדרך החליפו משמעות, נראה שירש את רגישותו של אביו לשפות. רווית החמודה אמרה שבערבית תרגמו לה את שמה לריאוויה ויוסף הסביר, שפירושה מספר סיפורים, מוסד ידוע בתרבות הערבית, שבגלל הטלוויזיה הולך ונעלם כמו דברים טובים אחרים. רווית חשבה שהשם מרווה מתאים יותר. ופאא סיפרה שלא היתה בישראל למעלה מ 30 שנה ויש לה משפחה גדולה בירדן, שעזבה את בתיר ב-48. היא שומרת איתם על קשר טלפוני ואפילו בקרה אותם בירדן, אך הם אמרה בצער אינם יכולים לבקרה בביתה בבתיר. ופטור בלי עוד תודה אחת אי אפשר. אנו מבקשות להוסיף לפינת התודות את מונה, ידידתנו במתנ"ס, על האכפתיות, העזרה והנדיבות שהיא מפגינה כלפינו. ועל השולחנות, הכיסאות והחיוך הטוב, הממתינים לנו תמיד ומבעוד מועד לארוחת הצהרים. עוד יום הגיע לסיומו ועוד פרידה, אחדים היו עייפים מהיום רווי השמש והאירועים, אחרים רצו להישאר עוד קצת וגם אנחנו רצינו עוד מן הקבוצה המקסימה והנעימה הזאת.

ריקי