כפר א-דיק

בשבוע האחרון וביומו האחרון של ההתנדבות, יום חמישי באתי כשאר "נשות הים" [איני אישה אבל זהו שמם של המתנדבים ביום ההוא] להגשים במקצת את חלומנו לחיות בחברה שלא מחלקת כרטיסי כניסה. יכולתי לכתוב על רגעים יפים שחוויתי ביום זה, אלא שאכתוב על רגעים, רגעים שעברו עלי. אחד הילדים תוך כדי שיחה שהתנהלה בינינו, מונולוג או דיאלוג אינני יודע. בכול אופן הוא אמר לי בשפת אנגלית עילגת "ישראל זה טוב" כוונתו הייתה ישראלים הם טובים! אני נולדתי בחברה חרדית רדיקלית. אותי לא לימדו אנגלית, עלי לא חשבו כיצד הוא יסתדר בחברה שונה, כיצד הוא יתקשר עמם. הנה לנו עוד תמרור של שלום, עוד אחד של "לנו חשוב כיצד לתקשר עם חברה שונה". אני בגילו גם אנגלית עילגת לא ידעתי לדבר! ללא ספק לא חוויתי בשום צורה ואופן יום קדוש כזה, איש משם לא מכיר אותי, איש משם לא שמע עלי, אבל תחושה של בית ומשפחה הייתה לי. לאחר יום זה כששבתי לביתי פגשתי חבר ערבי שמסתובב בעירי לענייני עבודה, סיפרתי לו את שעבר עליי, הוא שאל "אתה באמת מאמין שיהיה שלום?, השבתי לו "איש לא דרש ממני להאמין בשלום איש לא דרש ממני לשנות דבר, ממני דרשו לחלום, לחלום על שלום, לבכות ולדמוע על דרכים טלטלות שטרם עברתי, לחלום על דו קיום ויותר, לחלום על חברות בינינו, על משפחה לשנינו! ושוב הוא שואל "אתה חושב שאתה יכול לשנות משהו?" אני עונה "כן, כן כן אני יכול לשנות! ואני אשנה!"

נכתב על ידי אחד המתנדבים