אך איזה יום! היינו היום אופן מתגלגל בסיפור שאין לדעת לאן יוליך. האם יגיעו? מתי? ואיך יגיבו? והאם יספיק להם הזמן בים, והסנדוויצ'ים, והשאלה של אחריות מול רגש אשמה. ועוד שאלות שהכיבוש מניח בוקר וערב לרגלינו. ובעוד אנו מסיימות למרוח את החומוס והשוקולד האחרונים, ירדה מהאוטובוס קבוצה של ילדים עם חיוכים זוהרים, ופנים שכולם טוב. המון مرحبا וחיבוקים, כאילו נפגשנו אחרי פרידה ארוכה.
אנו מודות לכןם על היותכןם עימנו ביום שעם כל קשייו תפקד לתפארת. החל מהתגייסות מהירה של תמי וגילי להכנת הסנדוויצ'ים, והמשך בקבלת הפנים החמה לאורחים וההשתלבות איתם בים, במשחק, בשמירה, ובעזרה. באמת יום שמרגיש כמו מפעל מתפקד שלא נבהל משום מפגע שעומד בדרכו. שלא לדבר על השמחה וההנאה של הקבוצה ושלנו.
קבלו כל אחד תודה גדולה כי הייתם נפלאים, כיף לחוש את שמחת המעורבות שלכםן. תודה מיוחדת לתמי וגילי על מבצע הסנדוויצ'ים(3), רגע מצוקה שנגמר בhappy end טעים להפליא. תודה לעדי שיצרה עם הילדים מוביילים יפיפיים; לחנאן שעזרה בתרגום במעגל הנשים. ר' למטה סיכום המעגל; וכמובן לשירה שכתבה את סיכום היום.
זכינו להכיר קבוצת ילדים ואמהות שמחה, אוהבת חיים, ורוחשת טוב.
רחל
בשם נשות הים
היום זכיתי להיות ביום ים עם ילדים פלסטינים בחוף תל ברוך בפעם השנייה. הגעתי לשם עם אבא שלי ושנינו הצטרפנו למעגל המתנדבים ליד סוכת ההצלה. היינו בערך 12 אנשים, וכל אחד הגיע דרך מקום אחר. הכנו את הכל לקראת הגעתם, חיכינו לאוטובוס וכשהם סוף סוף הגיעו, הרגשתי טוב. רק עצם העובדה שאמא פלסטינית הייתה מוכנה לתת את התינוקת שלה לאבא שלי שייקח אותה בזמן שהיא מתארגנת הפליאה אותי. שימח אותי לראות את הביטחון המלא של הילדים והנשים בנו- כשנתנו להם מים לשתות, מרחנו עליהם קרם והלכנו איתם למים. במשך שלוש שעות שמרנו עליהם בים, ויצא לי לשמוע שמות חדשים ולראות פרצופים מחייכים. אפילו הנשים המבוגרות יותר נכנסו למים וישבו בתוך אבובים, נאחזות באחד מהמתנדבים, לא בטוחות איך להתנהג במים. לעומת זאת, הילדים הרגישו בנוח בתוך דקה מהרגע שנכנסו למים. הם לא רצו לצאת מהים, גם רגע לפני הסוף והיינו צריכים להוציא אותם מהמים בכוח. כל הזמן ששיחקתי עם הילדים במים, חשבתי על ההליכה לים. על איך משהו שאני עושה לפעמים פעמיים בשבוע, רבע שעה הליכה מהבית שלי, הופך להיות משהו לא מובן מאליו כשאני רואה עשרות ילדים ומבוגרים שלא ראו את הים עד עכשיו. אני עכשיו מבינה שתחושת החופש של ללכת לים (כמה פשוטה שתהיה) איננה מוכרת לכל אחד. בסך הכל, היום הזה העלה בי תקווה לעתיד, שאפשר להסתדר, למרות הכל.
שירה פיינסקי
Since I am a horrible Hebrew speller, I will write in my native tongue. The project, YomYam is one of the most significant of all the ideas Peace seekers are doing. Bringing Palestinians from the territories and Israelis together in a normal setting is a great step in normalizing relations. This time Since I was the general watchman on the seashore, I didn't have much contact with the visitors, except for a lovely young lady if 13, who dragged me into the water and wanted to play with me. The 15 year old boys, they were adorable. Next time I would like to be part of the Women's circle, but helping the kids was a great way to interact Yours sincerely, הרייט גויטיין
The Christmas peace in 1914 in WWl came immediately to my mind when seeing this amazing project at work: In 1914, not authorised by the generals on neither side, the Germans and English soldiers decided to not shoot on each other on Christmas, a holiday of love. They stopped shooting for several days, even came out of their trenches, sang together, drank beer together and showed each other family photos. When they went back to the trenches, they did not want to coninue shooting and killing again. The faceless enemy, suddenly had a name, a story...it was simply another human being, with family and an entire life of his own, that he shared. Only after they were forced, they coninued the war. More than 100,000 soldiers participated in this. What's the connection to the Yom HaYam? A conflict/war can only exist, when the "enemy" is a faceless entity, a cliche, a stereotype that serves as a projection surface for hatred and own fears. The moment we know the human behind the label, it all changes. Having spent this afternoon with the mothers and children from Palestine was an amzing experience. It was such a good reminder, that despite all the differences, there is more that unites, than seperates us: We laughed, played, enjoyed the water together, ate together. In the moment of joy and pleasure, it was hard to believe, that there is anything at all that seperates us. One strong image will specially stay with me: After they left the bus, on the walk to the beach, they stopped by the toilet. A Palestinian boy, around 14, just before entering the toilet, spotted the sea. His body abruptly stopped, almost like he got frozen. But no big screaming, no laughing, no loud dramatic reaction. Just big eyes, a slightly opened mouth and you could feel how much he was overwhelmed by what he saw. Seeing all this emotions, painted on the canvas of his face, brought tears to my eyes. No words for moments like these. Unfortunately, like in my WWl comparison: They will go back to their trenches, in this case their villages, still under occupation, without freedom. A cynic might say: For what was it then? For an illusion of freedom? For making the Israelis feel better - like hey, look, we did something? No, there is more to that. Usually the politics between Israel and Palestine are one step forward and two steps back. This beautiful project is two steps forward and one step back. I will believe something will stay with us, on both sides of the wall. A little spark, that makes us understand we are all humans. That's why this project is so important. Maybe it's only a butterfly, but we all learned from the butterfly effect, that this can start a storm. Will I do it again? For sure! Would I recommend this to other Israelis? Absolutely. I have the privilege as non jewish German to go also to places like the Freedom Theatre in Jenin to volunteer. But Israelis cannot do that. The Sea Day is on Israeli soil and does not put anyone in danger. Do it! I promise you, you will not regret it for a single second. And I deeply hope, that one day in the future, it does not have to be so special for them to see the sea, but it could be a free choice of free people to go where their heart carries them.
Yours sincerely,
Sascha Engel
Comentários