נבי אליאס

תודה על שהייתןם איתנו ביום זה, שטעם הסיום כבר בפה,  והוא מתוק ומלוח וחם וצונן ושמח ומתגעגע, וכבר רואים את הסוף.

הייתןם מתנדבותים מדהימותים. ממש עד הרגע האחרון של הימים האלה שנמשכים כבר חודש וחצי אנו זוכות להכיר בכל פעם א-נשים כל כך נפלאים שרק זה לבד שווה ההההמון.

זכינו ביחד להכיר קבוצה שמנתה ברובה נשים (שהרי הלימודים בגדה כבר החלו), שהמכנה המשותף ביניהן הוא מקום העבודה, מתפרה, שמנהלת ראשת הקבוצה שלא זכתה להגיע הפעם. (5 פעמים "ש" במשפט אחד).

זה גם סוג של חידוש עבורנו. רוב הקבוצות שמגיעות מצטיינות בקרבת משפחה או אזור מגורים משותף.

איך שלא יהיה, אנו מקוות שנהנתן מחוויית ההיכרות הראשונית, מהמפגש הבלתי אמצעי למרות קשיי שפה עם אורחינו הקטנים והגדולות. הים הרדוד והרגוע, וכן תחושת סוף עונה הביאו סוג של שלווה ושמחה עם ריח עצוב של סתיו.

היה כיף לראות את הילדים במפגש ראשון עם הים ובמשחקי החול, לראות את הילד שעומד במים ולאט לאט, מצליח לעבור ממצב עמידה לישיבה, עם פחד בעיניים  שמתחלף לחיוך, בתוך הים הענק הזה שסביבו והנשים האלה שמסתכלות בו בציפיה, נו כבר כנס...

ווידוי : חייבת לכתוב את המילה  "בורקיני". בעיני זה צמוד מדי. אחרי הרבה עונות של ים, נראה לי טבעי שנשים נכנסות עם המלבס בעל כל השכבות. לפעמים גם מעיל בנוסף. מה שבטוח.. החוף של תל אביב כבר סופג את זה בקלות מדהימה.

אגף התודות: תודה גדולה לנינה על הסנדויצ'ים הטובים; תודה לג'מילה שהיתה איתנו כל היום ועזרה בתרגומים גם בבוקר וגם במועדון, בשיחת הנשים (תוכלו לקרוא למטה); תודה לג'יימי שחולל פלאים אתמול במועדון. הפך באחת כעס נורא לצחוק וחיוך שלא מש, אין עליך! וכמובן מזל  טוב לך ולעולם שנולדת אתמול ולשירי על החגיגה והעוגה. כולנו אוהבות את ג'יימי. מה לעשות; תודה לליאורה שצילמה תמונות מדהימות במועדון ובספינה תוכלו לראות בבלוג. חבל שלא היית בבוקר בים. את מוזמנת בכל פנאי שיש לך. תודה לדורית פלג על סיכום היום הפיוטי שתוכלו לקרוא כאן למטה. אך איזה יום!

רחל

בשם נשות הים

אפשר היה לכתוב על האופן שבו כל פרט ביום הזה היה מתוכנן, מתוך תשומת לב עמוקה לכל הנחוץ, על ידי  רחל ועמירה וצביה וריקי: מהמים לשתייה, והכוסות לשתות אותם, לגלגלי השחייה שנופחו מבעוד בוקר, ותיחום חלק מהחוף שהילדים יוכלו לרחוץ בו תחת עין משגחת ותחת כנפו של טוני המציל, וחלוקת התפקידים המדויקת למתנדבים, וחלוקת הזמן הנכונה, ועד להספקה של תחליב הגנה מהשמש לכל האמהות והילדים והמתנדבים, ואפילו שקיות לשים בהן את הנעליים.

אפשר היה גם לכתוב איך חיכינו משמונה וחצי עד אחרי אחת-עשרה, משום שהאוטובוס שהכיל את הילדים ואמהותיהם התעכב במחסום (המעכב הרבה יותר מהאוטובוס הזה, מעכב חיים של כל כך הרבה אנשים); ואפשר היה לספר על השיירה של אמהות ובנותיהן בנות-העשרה וילדיהן, חלקם פעוטים ממש, שירדה מהאוטובוס שסוף-סוף הגיע, והתקבלה בברכות, ושירכה את דרכה על החול אל מעגל כיסאות הפלסטיק עם השמשיות וכוסות המים והענבים שחיכו להן. אבל הלב רוצה לספר על השמחה.

אין שמחה כשמחת ילדים בים. אלא שהילדים שהגיעו הנה באוטובוס מעולם לא ראו ים. לא נגעו בו, לא חשו את המגע הזה ששום דבר לא ישווה לו, שמקיף אותך, שנושא אותך; מעולם, עד כה, לא עשו צעד בתוך מרחב המים הזה הענקי, המתנועע – כי אי אפשר לעבור מחסומים בלי היתרים, והיתרים אפשר לסדר רק מפה, ורק במשורה. גם את טעמם של המים הללו ואת הצריבה שלהם בעיניים חשו לראשונה; ולכן, בתחילה, היה החשש. היא כל-כך גדולה, המהות הזאת, יש בה כל כך הרבה מים בבת אחת, ומים בתנועה, שמסתערת אליך; ומי יודע מה היא עלולה לעשות.

ולכן, כמה יפה היה לראות איש גדול מגבעתיים מחזיק בעדינות גמורה שתי ידיים של קטנטונת אחת, ואת העירוב הזה על פניה של עונג ושל החשש להאמין לו, לעונג הזה, לסמוך עליו, על גוף המים שמסב אותו, שלא יגרוף ולא יפיל; ואיך האיש הגדול מרים מעט את שתי הידיים שבתוך שלו ומוריד, מראה לה שאפשר כאן, במים הרדודים, גם לכרוע, או לפחות לתת להם להרטיב עוד קצת מִמֵךְ, שאפשר להיכנס פנימה עוד רבע צעד; ואיך כף-המאזניים של העונג ושל החשש להאמין מוּטָה לטובת החיוך – אפילו, כעבור כמה רגעים, צחוק – אפילו, כעבור עוד כמה רגעים, הביטחון לנפנף לו לאיש לשלום ולומר לא ליד האוחזת ולרוץ לחברים, עטופה בגלגל, ולהתיז בכפות הרגליים.

כמה יפה לראות מתנדבת, שעוד זמן לא רב כבר תביא ילד משלה לחוף, מתקדמת לאט פנימה עם ילדונת אחרת, שעל פניה בדיוק אותה מזיגה של השתאות ועונג ומיאון, והיא מאפשרת לה להתוודע לחבר הגדול מכולם, הים, ולחייך, בהיסוס, ככל שהחשש הולך ומתפוגג. עוד כמה רגעים כבר תשחק במים בכדור, כבתוך שלה.

או לראות את יסמין הזעירה עם הקוקיות, השובבה שבחבורה, מנכסת לעצמה בזה אחר זה את כל הדברים הנפלאים שאפשר לעשות בים: לאסוף חול ולשפוך לדלי, ולשפוך את הדלי; לקרב שתי כפות ידיים קטנות ולאסוף מים, אמנם פחות משחופנות שתי כפות הידיים הגדולות שלידה, ובכל זאת, - למלא ולשפוך, ואז להביט בהשתאות איך גל מסתער ממלא את הדלי בלי שתתאמץ בכלל; לקחת, לבסוף, מלוא הדלי ולהעיף בקשת גדולה של קרעי-מים נוצצים – גם על המתנדבת שלצדה, שהיא קוראת אליה, 'תעאלי, תעאלי', בואי נעשה ביחד – כאילו גדלה כאן, על חוף הים ממש; כאילו לא פגשה אותו היום בפעם הראשונה.

אבל שמחת בית-השואבה הזאת אינה של הילדים בלבד. כל גוף, ובפרט גוף שמכבידים עליו, יודע, מיד, מעצמו, את הטוב שבפתוּח הזה: כמה טוב לצוף, בגלגל הגדול, בתוך התוֶוך הזה שמקבל ומחזיק את משקל הגוף. הנה האמא העטופה מכף רגל ועד ראש, שאינה מדברת, רק מראה במחווֹת ידיים ופנים לשתי בנותיה המתבגרות כמה זה לא נעים כשהמים נכנסים לך לפֶּה, אבל לא מוכנה בשום אופן לצאת מהריחוף הזה, שבו כובד הגוף נעלם וכובד השמלות מהבד העבה נעלם ואפילו כובד הסגירה מאחרי מחסומים, כובד החיים עצמו נעלם, ונשאר רק עונג הגוף הצף במים.

דורית פלג