חברון

חוף מציצים, תל-אביב,  

השעה 08.30

חבורה קטנה של זרים מתקבצת ליד שער הכניסה לחוף מציצים. משהו מסגיר אותנו זו לזו למרות שאיננו מכירות מקודם. אולי הררי הציוד שלמרגלותיהם ניצבת רחל, אולי התיקים הכבדים שלו (בקבוקי מים, אבטיחים). אכן, כולנו שייכות לאותה חברותא, שההגדרה המגבשת אותה היום היא "נשות הים". מיותר למנות את ריבוי הקונוטציות הספרותיות שהשם הזה מעלה, החל מן המיתולוגיה וכלה בקולנוע המודרני. "נשות הים" תופסות מחסה תחת אחת הסככות בקרבת המציל  ועד מהרה נשלפים מתיקי הציוד עשרות גלגלי הצלה בכל הצבעים והגדלים, בריכות לפעוטות ומפוחי אויר. גם החבורה הולכת ותופחת. היא כבר מונה בנוסף לנשות הים אנשי-ים אחדים, ומזכירה חבורת צופים חרוצה במהלך הקמת מאהל. על קורות הסככה הבנים נועצים בזריזות כרזה ענקית עם פקודת היום והוראות השעה וכרזה נוספת של מילון–ים ערבי-עברי שימושי. אני משננת את המילים "ממנוע" (אסור) חטר (סכנה) ו" דִיר בַּאלַכּ" (זהירות), מקווה שלא אדרש להן יתר על המידה.

09.30

הגלגלים מנופחים ונחים בערמה. אנחנו, נשות הים ואנשיו, מתיישבים על מחצלת גדולה למעגל היכרות. מאין באנו? מחיפה, מתל אביב, הרצליה, הוד השרון, ואפילו מירושלים. לרבים אין זו הפעם הראשונה. כולנו מאמינים שאנחנו שותפים למעשה חשוב וטוב. כולנו רוצים לתת יד למפגש הראשון שבו ילדים פוגשים את הים. נקבע אחראי למשחק עם הפעוטות בבריכה, לחלוקת מים, ארטיקים, אבטיח, סנדויצ'ים. הקייטנים של היום מגיעים מאזורH 2 בחברון ונמנים על חמולה של בעלי מכולת ובעלי מסגריה שנמצאים ביחסים טובים במיוחד עם נשות מחסום-ווטש. רחל מזהירה ומזכירה את חובותינו ואנחנו קולטים מה גודל האחריות המוטלת עלינו לפקח בשבע עיניים. כל אותו זמן מתערסל לו הים לצידנו בגלים שקטים-רכים, וקרני השמש מרצדות עליו בתכלת זוהרת של בוקר. החול נעים וקריר עדיין. על סוכת המציל מתנוסס דגל לבן. לא רחוק מאיתנו -  חבורת ילדים מביה"ס גורדון, שבאו לנקות את החוף. הם חמודים, הצפונבונים, וקשה שלא לתהות בסתר הלב על הניגוד הצפוי בינם לבין הילדים הפלסטינים.  אנחנו מדווחים  שמושון, המציל האגדי, אינו מרשה לנו לתקוע את עמודי הברזל  שהובאו כדי לתחום את איזור הרחצה, אלא מתעקש שהחבל ייכרך סביב מותניהם של ארבעה מתנדבים, ואלה יתפקדו במהלך הבוקר כ"עמודים חיים". מה פתאום? איש לא שש להיות תקוע כל הבוקר בפינה! לבסוף הוא מתרצה ומוותר. העמודים האמיתיים נתקעים בים, והחבל מלופף סביבם.

10.20

האוטובוס מגיע! אחדים מאיתנו יוצאים לקדם את פני הבאים, אחרים, ואני ביניהם, ממתינים מתחת ל"שמסייה" (סככה). אנחנו חמושים ב"קרם וואקי"  (קרם הגנה) ובבקבוקי מים וכוסות חד פעמיות, משתדלים להרגיע את פרפרי הבטן, שמתחילים לרפרף בהתרגשות גואה. בדריכות. בציפייה. אני מסירה את השעון ומצפינה בתחתית תיק הרחצה. מכאן ואילך הזמן יימדד ביחידות משך אחרות, של קבלה ונתינה.

קבוצת אנשים מתקרבת. גם הם נרגשים! "מרחבא - בֶּדַכּ מַיֶה?" אנחנו משקים והם שותים בהכרת תודה, עדינים, מחויכים, מסבירי פנים. פרפרי הבטן נרגעים.  כשהם שבים מן המלתחות הם עדיין לבושים לתפארה, הנשים והנערות המבוגרות יותר עטויות בשמלות רקומות ובכיסויי ראש מסורתיים. הילדות הצעירות בחולצות-טי ומכנסי טריקו ארוכים. רק הבנים בבגדי ים, וכמה פעוטים מסרבים לטקס ההתפשטות שבא להם כנראה בהפתעה ופורצים בבכי, אבל ההורים מתייחסים אליהם באורך רוח ועד מהרה כולם נרגעים, נמרחים היטב ב"קרם ואקי", נדחקים לתוך ה" בַּאלֻוּן / עַגַ'ל " (גלגלי-הים) שאנחנו משתדלים להתאים למידותיהם, וכשהם אוחזים בהם משני צידי הגוף - שועטים בחדווה מהולה בפחד אל קו המים. שם, בין ים לחוף, אני מזהה בדיוק את הילדה שדמיינתי לעזור לה: ג'ינג'ית, קצת שמנמונת, מתה להיכנס למים אבל מפחדת נורא. צעד קטן פנימה ונסיגה רבתי. הידיים מנופפות באגרופים קמוצים והיא צוחקת וצועקת בהתרגשות "לא, לא!" - "אוואל מרה פי'ל בחר?" אני שואלת אותה ( אלוהים יודע מאיפה זה בא לי פתאום) "אייווה" –  היא עונה, אנחנו מושיטות יד זו לזו ולאט, בסבלנות רבה, עקב בצד אגודל, מפלסות את דרכנו פנימה לתוך הים....

והים כמו ים: מניף ומציף מלטף ועוטף. בשעה שחברתי הקטנה משכשכת במים מבסוטה כשהיא ספונה בגלגל וידה בידי, אני כבר יודעת שקוראים לה "אורוד" ואנחנו מצליחות איכשהו לתקשר בשפת סימנים, בחיוך, במגע, מחליפות בינינו את מעט המילים שאני יודעת בערבית (למה לעזאזל אף פעם לא דאגתי ללמוד ערבית ברצינות?) היא סקרנית, אורוד, שואלת שאלות ואני נאלצת להודות שפשוט איני מבינה... אבל על השיר הקטן שאני עדיין זוכרת משיעורי הערבית בבית הספר, היא גורמת לי לחזור שוב ושוב. "ראני!" היא מבקשת, קוראת לחברותיה ומתמוגגת כשאני פוצחת במזמור J

החבורה שלנו ממושמעת וצייתנית כשם שהיא מאושרת וחייכנית. מוזר עד כמה הכל נראה "נורמלי", כאילו זה קורה כך מידי יום: הנשים משייטות להן אנה ואנה בשמלותיהן השחורות, הבנים משחקים בכדור, הבנות מתגודדות סביב אחת המתנדבות הדוברת ערבית, האבות משחקים עם ילדיהם הקטנים, הנערות משתכשכות ומתיזות בעליצות, הזוג הצעיר – היא, יפהפיה אמיתית, מפזרת חיוכים לכל עבר והוא תולה בה מבט מאוהב כשהוא אוחז היטב בגלגל שבו היא מפליגה, לבל תעלם...

והים כמו ים: מעורר את התיאבון. אלכס הכינה סנדוויצ'ים עם ממרח שוקולד ופיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ, וכולם אוכלים בתיאבון. גם האבטיח הקר והקרטיבים משמחים את הלב וילד עם ארטיק מטפטף הוא ילד עם ארטיק מטפטף בכל שפה ולשון... כשם שילדה שמקנחת עיניה ממי מלח, היא ילדה עם עיניים צורבות שצריך לנגב, בכל תרבות ומקום. כשנכנסים לים אחרי ארוחת העשר אנחנו כבר ותיקים. החששות מן הים והחששות אלה מאלה נמוגו כלא היו. כל כך הרבה שמחה יש בלב שאפילו לעייפות אין מקום. גם לא למחשבות פוליטיות או בכלל - למחשבות. המגע האנושי הפשוט, החדווה, ההנאה המשותפת, האופטימיות והתקווה גואות והן הפרס הגדול שהיום הזה צופן בחובו.

13.30

אני שולה את השעון ממעמקי התיק. התרחצתי והתלבשתי, וכעת, כשהזמן הרגיל שב לתקתק, עלי להיפרד מאורוד במלתחה (היא קצת מתביישת, לכן אמא שלה מתבקשת להסתיר את גופה המתחיל להבשיל במגבת גדולה) כמה חבל שלא אוכל להמשיך ולבלות עם האנשים החביבים האלה גם בשעות אחר הצהריים - , ולא מפני שאני אחסר להם, אלא מפני שהם יחסרו לי!  ואני יודעת שאחזור.

ליאורה בינג היידקר

יום ים ראשון

חוף מציצים עדיין די ריק בבוקר. צריך למצוא לנו מקום ולהתרגל לתנאים החדשים. אנחנו מתמקמים בסככה שיש בה מסמרים על הקורות, ומיד מגיע מישהו שתובע את המקום לעצמו בתוקף עשרים שנה של שימוש בסככה הזאת בדיוק. הצלחנו להשפיע עליו  לוותר.  צדיקות שכמונו.

ההתרגשות גדולה! אני שמחה לפגוש את רחל, יעל, ריקי, אמירה, דניאל ועוד  - פגישה מחודשת אחרי חורף ארוך.

ממתינים לקבוצה מיוחדת - הפעם הם באים מחברון ולא ממרכז הגדה.

כרגיל אנחנו מנפחים אבובים, במסעדה נותנים לנו להשתמש בחשמל, כנראה שיש אנשים טובים בכל מקום, לא רק בחוף תל ברוך. סבב היכרות, חלוקת תפקידים  - והקבוצה מגיעה.

זוהי חמולה אחת. הם באים מאיזור H2, זה שבו גרים המתנחלים ועושים כל כך הרבה צרות. עזאם, איש מאיר פנים, הוא איש הקשר,  הוא בעל מסגריה ומכולת, והוא מאפשר לחברותנו במשמרות להשתמש בחנות שלו כמקום מפגש.

בקבוצה בערך חמישים איש, כשלושים מהם ילדים, מגיל שנה עד חמש עשרה.  בן החמש עשרה יודע לשחות, ומסרב לקחת אבוב.  בהמשך יתברר שהוא אחראי, ואפילו משגיח על הקטנים שלא יורידו את גלגלי הים.

בכלל- בקבוצה הזאת יש אחריות הדדית. האמהות נכנסות למים עם הילדים, ולא מפקידות אותם בידינו.  הצעתי לאחת מהן עזרה, והיא סירבה בנימוס, כי הילדה עוד קטנה..

זוג צעיר  שזה עתה נישאו, לא זזים זה מזו.  הוא מלמד אותה להינות מהמים. היא קצת חוששת, אבל נעתרת. הרבה צחוקים!

אנחנו מוצאות את עצמנו משקיפות מהצד. רון משחק בכדור עם הילדים הגדולים יותר. קורל משוחחת עם כמה מהילדות. היא דוברת ערבית. מעגל של ילדות סביבה, הרבה עניין.  שוב אני מצטערת שלא ניצלתי את החורף כדי ללמוד ערבית. אולי בשנה הבאה?

הקבוצה מיוחדת.  התחלה טובה לקיץ הזה. גם מזג האויר  נעים- יש בריזה קלה. הים שקט ונקי. כשנופלת למים פרוסת אבטיח, אנחנו מגלים שהמוני דגים קטנים נאספים לנגוס בה. הילדים שמחים- תראו- הדגים אוהבים אבטיח!

אחת וחצי- הקבוצה  מתארגנת להמשך היום ביפו, אנחנו מקפלות את הציוד.  אני תוהה אם הם באמת מוקירים את מה שעשינו, או שהמפגש הזה, ששוב מעמיד אותם תחת "פיקוד" שלנו, רק מגביר אצלם את הזעם.  בטוח שהם נהנים, ובטוח שהם פוגשים אותנו, ישראלים מסבירי פנים, אבל בסוף הם חוזרים לחברון. ומה אחר כך?

בכל זאת נמשיך. אולי אנחנו מייצרות שינוי קטן- גם זה משהו.

פיצי שטיינר

שומרות הים

צה"ל שומר על תושבי ישראל, כשמו כן הוא, אולם לצערי לצד השמירה, ישנה פגיעה מתמדת בחיי הפלסטינים.

נשות הים גם הן שומרות, הן שומרות על הפלשתינים על מנת שיחוו חופש, אחווה והנאה.

נשות הים מקיימות ימי ים מידי קיץ מזה 7 שנים, השנה מיועדים להתקיים 24 ימי ים.

בראש המארגנות עומדת קבוצה של נשים אקטיביסטיות אשר יזמו מהלך מהפכני.

כאמור מטרת המשימה: יום כיף ואחווה.

מהלך המשימה: תיאום עם היחידה לתאום וקישור בצה"ל, סיפוק אשרות מעבר מהרשות הפלשתינית לישראל. יצירת קשר עם נציג מטעם הרשות הפלשתינית ונציג מכל עיר וכפר ברשות. עיסוק בביורוקרטיות של תאום, קישור, אישור ואשרור. ארגון הסעות לפלשתינים ממעבר הגבול אל החוף בתל-אביב ליום רווי בפעילות ענפה וגדושת חוויות של משחק, שייט וארוחות. גיוס תרומות, מתנדבים והרשימה עוד ארוכה.

זוהי השנה השלישית שבה אני משתתפת ביום ים, חוויה בלתי נשכחת ומעוררת נפש בכל פעם מחדש. הפגישה הזו עם אנשים שחיים כה קרוב אולם כה רחוק מאיתנו, כאילו מפריד בינינו ים רחב, הינה מציפה מחשבתית ורגשית. החיבור החד פעמי שנוצר בין טיפות המים הינו יקר ורגיש. העניין שהצית את חושיי ביום שני האחרון, הוא כיצד נשות הים שומרות בחרוף נפש על בטחון הפלשתינים. משפט זר לעולם הפוליטיקה ולצבא. ניתן אף לאמץ את צמד המילים שאיבד את תמימותו "שלום ובטחון". שומרות הים עסוקות ודואגות לביטחונם ושלומם של אורחינו. ביום שני הגיעה קבוצה של כ-70 פלשתינים, גברים, נשים, נערים וטף מחברון. השומרות פועלות מתוך אחריות בשל הרגישות הרבה של האירוע לצד הסכנה הטמונה בים, אשר מספח אליו כאלו ואחרים אשר אינם בקיאים בשחייה או הרפתקנים יתר על המידה או סתם חסרי מזל שנקלעו לעין הסערה. ועבור מה? על מנת לספק הנאה, חדווה, מפגש ואחווה. בעבור ערכים אלו בלבד הינן מוכנות להסתכן ולשאת את מלוא האחריות לגורלם של קבוצת אנשים אנונימית. המשוואה המוכרת לצה"לינו הינה הפוכה, לשם ההנאה והחדווה של עמנו, הם מוכנים לפגוע בחייהם של אותה קבוצה אנונימית.

טבעת השמירה היא הדוקה, הן מלוות אותם מהבתים ברשות, דרך מעברי הביטחון (בטחון שלנו), לנסיעה באוטובוס ולהגעה לים. עם הגיעם לים, השומרות מקפידות על מריחה של כל פיסת עור אשר חשופה לקרני השמש. עם הכניסה למים, הן מקיפות כל אחד בגלגל ים צבעוני. בים הן שומרות על קשר עין עם כולם. הן שומרות על הגבול בעזרת גומי רחב וגמיש אשר מאפשר מצד אחד, להרגיש את חופש המים ומצד שני, לשמור על הקבוצה באזור בטוח. הגבול שעשוי מגומי מאפשר לילד בן שש עשרה פלשתיני שרוצה לחוות שחיה במעמקים לצאת מהמתחם בליווי של מתנדב. הן שומרות על קשר באמצעות משחק מסירות בכדור, שיחה או חיוך אנושי. הן שומרות על קיבתם ומזינות בחצי פיתה, שלגון, בטיח (אבטיח) ורשימת השמירה עוד ארוכה ומפותלת.

מופלא בעיני כי מה שעומד בראש מעייניהן של שומרות הים הוא ליצור קירבה ואחווה דרך הקצף והחול. הן אמיצות כשהן נוטשות עמדות חרדתיות אשר מזדהות עם הסכנות ומעיזות לחיות את החיים מרגע לרגע, בתמימות ובפליאה ללא התייחסות לעבר.

שלי סדן