חארס

אנחנו מגיעות ומגיעים, מתנדבות ומתנדבים, טיפות טיפין, אל חוף תל ברוך (הפראי, יחסית לתל אביבי...) מנפחות גלגלים (חדש! משאבה חשמלית!), פורסות מחצלת, מסדרות כיסאות, מתרגשות.

מעגל היכרות של המתנדבים - כיף לשמוע על חדשות ועל חוזרות ועל ציפיות מהיום ומהים.

קרן, מומי, דנה, יפעת, רבקה, מיקי, נדיה, שוש, גוני, משה, דניאל, רחל, צביה, ריקי שהצטרפה אחר כך ועמרי - האיש והאגדה מאחורי הקלעים.

הולכות לקדם את פני הקבוצה - תמיד יש לי קווץ' בבטן של התרגשות וחששות - מה יהיה היום? מי יגיע? איך תהיה האווירה שהקבוצה מביאה איתה? איך תהיה התקשורת איתם?

שמחה מאד לראות לראשונה השנה את מוניר, חברנו המלווה הפלסטיני, שבזכות רחל קיבל אישור נרחב להצטרף אלינו גם השנה לקיטנות הים.

שמחה לראות נשים רבות יפות ומחייכות, ילדות וילדים רבים ושמחים.

מגיעים לחוף. מברכים לשלום. מורחים קרמים. הולכים לחמאם. לוקחים גלגל.

טבילה ראשונה.

המים רגועים ורדודים. וקרים קרים.

הילדים והילדות מהר מאד מתמסרות למים, לגלגלים, למתנדבים הישראליים.

הן שאלו אותי המון פעמים אם אני יהודייה. אמרתי שכן, ועדיין אינני בטוחה שהם הבינו או האמינו.

אחת האמהות שאלה אותי מאיפה אני. "ישראיל". "ישראיל-שראיל?" "איווה. ישראיל-ישראיל". נדמה היה לי שהיא דווקא כן הבינה, התבלבלה והתרגשה.

לאט לאט מגיעים גם הסנדוויצ'ים הטעימים של קרן בחסות מסעדת "אמורה מיו", האבטיח המתוק של דניאל, הקרטיבים, ארמונות החול, משחקי הכדור.

החוף הריק יחסית משרה אווירה רגועה ומאפשרת, שרק המסוקים שעוברים מדי פעם מעכירים לי אותה...

טיול קטן למזח, ועוד אלפי הלוך-חזורים בים בשיירת הספינה שיצרנו הבנות ואני :) ופתאום - נגמר הזמן! עבר לי מהר.

מתפנים מהחוף. נפרדים מהים, ומחלק מהמתנדבים, וממשיכים ליאפא.

בבית "רביטא" מחכים לנו עמר ואסתר וילדיהם המהממים. אני מאד שמחה שחברנו אליהם השנה. אנשים מקסימים, מקום נהדר, אנרגיות טובות ואג'נדה מדהימה.

מגישים לנו אוכל טאלב וילדיו המתוקים. ממש הרגשה של בית.

עמר, מנהל המקום, מספר קצת על בית רביטא.

ריקי פוצחת בהפעלה היצירתית המאולתרת והמושלמת שהיא רקחה באותו בוקר ממש (!) נשים, ילדים וטף מציירות ומציירים: מהו ים בשבילי. הכלים: צבעי פנדה וגואש, טושים, דבק פלסטי, חול וצדפים. איך אהבתי כילדה לצייר עם דבק וחול! איזו התרגשות זו היתה לחזור לזה היום! תודה ריקי :) והתוצאות - פשוט יפהפיות! (נראה לי שהכל נשאר שם)

וגם זה נגמר חיש פתאום.

הקבוצה ממשיכה לשייט בנמל יפו.

גוני ואני מתקשות להפרד מהיצורים המופלאים שפגשנו היום, ועולות איתם לאוטובוס, לעוד כמה רגעי קסם.

באוטובוס, מארווה המתוקה שואלת אותי אם נכנסים שוב לים. בצער אמרתי לה שלא. הלוואי שיכולתי פשוט להגיד לה "פעם הבאה". הלוואי שתהיה לה פעם הבאה!

בפתח הספינה (הפעם ספינה אמיתית :-) אנחנו נפרדות מכולן. הן שמחות ומודות לנו.

אני שמחה ומודה להן.

שמחה שלא נשרפתי מהשמש. שמחה על ההזדמנות לפגוש אותם. שמחה על המשך קיומו של הפרוייקט הזה בזכות כל מי שהיתה היום ועוד רבים ורבות.

מודה להן על הפתיחות שלהן - הנשים והילדים שבאו היום לים. שמחה להסתכל לאנשים בעיניים ולשחק איתם בכדור, במקום לקרוא עוד כתבה בעיתון ולהתעצבן.

הים הוא בשבילי התפאורה המושלמת לעיכול הפער הבלתי נסבל בין ההפרדות ששמים ביננו והאיבה שמחרחרים ביננו - לבין המפגש הבלתי אמצעי, הפשוט והטוב.

היה לי יום ים שמח

לחיי עוד הרבה

תודה לכולכןם

מורן בריר