א-תוואני, דרום הר חברון

בסיומו של יום הים, התפתח בינינו המתנדבות "מיני-דיון"- איך אנחנו מרגישות ומה אנחנו חושבות לגבי היום שהיה ולגבי הפרויקט בכלל. נכון, ימי הים הם טיפה בים.

נכון, זה רק יום אחד, של בריחה ממציאות כואבת, שאחריה חוזרים הילדים והילדות (וההורים) למציאות הכואבת. נכון, קשה עם השפה, ויש עוד כל כך הרבה דברים שהיינו רוצות לומר להם ולהן ולעשות איתם ואיתן. נכון, זה מרגיש קצת פטרנליסטי ולא נוח לקחת אותם, לשמור עליהם, להקיף בחבל את אזור הרחצה, לתת הוראות. אבל, הסכמנו כולנו, כנראה שטיפות בים זו הדרך היחידה, אם יש דרך. כל ניצחון קטן הוא ניצחון מתוק. כל מילה שכן הובנה היא משמעותית, כל חיוך שהוחלף יכול לשנות המון, כל ספק קטן שהתעורר, בקרבנו ובקרבם, רמז שאולי אפשר אחרת. כל שיחה שנקשרה, כל בדיחה או קריצה שנמסרה, כל שם שנקלט וכל חוויה שנחרטה הם עצומים בחשיבותם, דווקא בגלל שהם טיפה בים. המתנדבות המנוסות יותר היו בתחילה המומות לאור מספר הבנים (והגברים) שהגיעו, בהשוואה למספר הבנות והנשים. ובהתאם, הרבה אדרנלין השתולל במים ובחוף. אבל הביטויים היחידים לכך היו השתובבויות, צהלות שמחה ומשחקים אנרגטיים: כשהיה צריך להתאסף, עזרו הגדולים באיסוף הקטנים. כשהפכנו "רציניות" לאחר נזיפונת מהמציל, כולם מיהרו להקשיב להוראותינו. כולם סייעו לכולם, שיחקו עם כולם ואכן היה לי ברור כצופה מהצד שהם והן, מילולית, מאותו הכפר. שיתוף הפעולה, השמחה המתפרצת והכרת התודה הללו שימחו אותי כמובן, אך במקביל גם הכאיבו מעט. הכאיבו דווקא כי כל כך קל לחוללם ובכל זאת לא רבים המחוללים והמחוללות כדוגמת "נשות הים". דווקא בשל כך, התחזקה אמונתי בכך שזו הדרך. מחוללת ועוד מחוללת, טיפה בים, ועוד טיפה, זו הדרך היחידה. שני בר-טוביה