בורין - 3

יום הים אתמול היה המפגש הראשון שלי עם ילדים פלסטינים בתוך ישראל ובחוף הים. מאחר ולא עד הסוף ידעתי למה לצפות, היום היה רצוף הפתעות נעימות:

בשעה 08:30 התאספנו, כחמש נשים, התמקמנו בסוכה מוצלת והתחלנו לנפח גלגלי ים. טיפין טיפין הצטרפו אלינו לאורך הבוקר כ-15 מתנדבים ומתנדבות: את רובן לא הכרתי קודם ולגבי כולן , בשעות הרבות שצה"ל סיפק לנו להתגבש בינינו (בזמן שהילדים מחכים ומגבשים את דעתם על הכיבוש במחסום אייל) התפתחה שיחה בינינו על השאלה האם ואיך יכול להתקיים דיאלוג בין אנשים ששואפים לסיום הכיבוש ובין אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית. השיחה התפתחה גם לשאלה עד כמה אנו רשאיות להרשות לעצמנו לשנוא את מי שאנחנו תופסות כאחראי לעוולה ועד כמה אפשר לעשות שימוש (ביקורתי) בקטגוריות כוללניות כמו "מתנחלים", "פלסטינים", ו-"יהודים", ועל ההשלכות של כניסה לדיאלוג מתוך עמדה שתופסת עצמה כצודקת אבסולוטית.

מכל השיחה הזו אני בוחרת להשאיר את המלים האלה שכתב יהודה עמיחי וציטטה רחל בשיחה:

מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת,כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב.

לאחר שהתאוששנו מהשיחה הכבדה בטבילה בים, ואחרי שחיכינו עוד קצת, הגיעו הילדים ואמותיהם מבורין. ציפיתי-חששתי, בעקבות ההדרכה, שייבהלו מהים, אך בפועל בתוך שלוש דקות מהגעתם כבר כולם היו רטובים (מבלולים) ומאושרים. זר לא יכול היה לנחש שזו טבילת הבכורה שלהם בים.

הקבוצה כללה כ-25 ילדות וילדים וכ-20 אמהות, ואב אחד. אני לא יודעת אם ההתנהגות המופתית נבעה מכך שמדובר היה בילדי כפרו של מוניר או שכל הילדים הפלסטינים כאלה, אבל נדהמתי מרמת המישמוע: אף ילד לא העז להוריד את גלגל הים אפילו לשניה, אף אחד לא הלך לטייל הרחק מהקבוצה או ניסה לשחות מעבר לשטח המגודר. באופן כללי הילדים היו נוחים, שמחים וכיפיים. כל המרץ שלנו המתנדבים (שלי לפחות) נותב למשחקים והאכלה ולא היה צורך לא בהשגחה ולא בשיטור. גם האמהות נראו נינוחות ושמחות, ורובן נכנסו גם הן לטבול.

אורחת הכבוד של היום היתה ללא ספק אומאל, בתו בת השלוש של מוניר, שמעבר להיותה חמודה באופן מיוחד, גם הפגינה כישורים ניהוליים מרשימים ובאופן כללי סובבה את כולם על האצבע.

כתבה: כרמל פומרנץ

=======================

היום השתתפתי בפעם הראשונה (ובהחלט לא האחרונה) באירוח של משפחות פלשתיניות בים. לעולם לא אשכח את ההבעה על פניו של אחמד (כבן ארבע), כשפסע לתוך הים עם הגלגל סביב גופו הצנום. מילה שכבר שנים לא השתמשתי בה, קפצה מיד למוחי. "התפעמות". ככה נראית התפעמותו של ילד קטן הפוגש לראשונה את הים.

ובכלל, זה היה מפגש אנושי מרגש בין בני אדם, כי זה, בסופו של דבר, מה שכולנו. בני אדם, שצריכים לדעת לקבל את השונה שבבן אדם אחר, בהבנה ובכבוד.

ריגש אותי גם לקחת חלק בפרויקט שבכוחו לעשות כל כך הרבה טוב. ריגש אותי לתרום לשיתוף פעולה כזה, שנעשה מתוך אמון, בטחון ואכפתיות זה מזה.

אני מאמינה ביכולתם של בני אדם ליצור פתרונות המתחשבים בצרכים של כל הצדדים המעורבים. פתרונות המכבדים את כולם והנעשים מתוך שוויון. פרויקט כמו שהשתתפתי בו היום מקרב אותנו עוד צעד לכיוון הזה.

יעל די-נור