בלאטה - מחנה פליטים בשכם

החברים והחברות – נשים וילדים ממחנה הפליטים בלטה ומקומות אחרים,  החלו לרדת מהאוטובוס ולחצו את ידינו- המקדמים את פניהם לשלום. כל ילד וילד, בחורה ואישה הקפידו לתת לחיצה ולברך.

כבר בתחילתו של היום, שעומד להיות גדוש בחוויות, אני מרגישה את הצביטה בלב כשאני חושבת על המושבים הריקים באוטובוס ועל כל אותן הידיים שלא זכינו ללחוץ- ילדים ונשים שנמנעה כניסתם ונאלצו להישאר בבית.

יותר מאוחר תספר לי לטיפה שילדה אחת בכתה ותלשה את שיערה כששמעה על רוע הגזירה וילדה אחרת איימה לזרוק עצמה תחת גלגלי המכונית.

מגיעים לסוכה-"שמסיה"- שותים מים ונמרחים. ברק ואני מנסים להבין איך אומרים צל- "פי". כל יום כמה מילים חדשות נאצרות בתוכי ועל כל אחת מהן אני שמחה ומודה כי היא מקרבת אותי עוד טיפ טיפה לשיחה אמיתית שיום אחד, אינשאללה, אצליח לקיים.

והנה- סוף סוף הים. ברק מוביל בראש ואחריו הבנים החלוצים.

ברגעים הראשונים, שכולם מתחילים להיכנס, אני מתפתה לצלם בוידיאו. ארבע דקות מלאות בצחוקים בלתי פוסקים וקריאות של התרגשות והפתעה מהקור והמלח- "מליח"- מובילות לדמעות שקטות שלי ולרגע של התרגשות פנימית אמיתית שמתחילה ב"כמה נפלא הרגע הזה", היום הזה, והופכת לכמה קשים הם הימים שלפניו ואחריו- במהותם המסוגרת, המסגירה, המפרידה. מפרידה ביני לבינם, בינם לבין הים.

"סווריני סווריני" (צלמיני צלמיני) אני שומעת מדי פעם אך מחליטה לתלות את המצלמה על השמשייה ולהיכנס לטבילה. מבלי שתעבור שניה יד מושטת מתוך המים והגלגל- לינה, בת 16, מבקשת שנשחה ומחייכת אליי חיוך גדול. שואלת מה אני אוהבת לאכול, מתאכזבת שלא אמרתי פיצה, אלא ירקות, אבל מזדהה כשאני אומרת עוגות ועל השאלה "אילו?" אני מוסיפה "כולו".

המפגש עם לינה מזמן גם חברות אחרות וגלגלים צבעוניים שמתאספים סביבי. אני שואלת על הפעם הראשונה בים. הבנות אומרות שהרבה זמן חיכו ליום הזה. מאז שהן ילדות קטנות, מאז שלמדו להכיר שיש דבר כזה ים. עוד לפני שלמדו להכיר את עובדת היותו בלתי אפשרי עבורן.

היום ממשיך ואיתו האבטיחים, הסנדוויצ'ים והקרטיבים שמשמחים את כולנו ומשביעים את הרעב שיוצר הים.

אנחנו נאלצים להיפרד מאם ובנה החולה שלא הצליחה לוותר החד פעמית להגיע לים, אך אחרי כמה שעות ושיכנועים מצד הסבתא החליטה שאין ברירה אלא ללכת לרופא. מעסלמה. לפחות את ידיהם זכינו ללחוץ.

בחזרה למים- לטיפה ואני מדברות שעה ארוכה, על בתה שרוצה להיות רופאה, על אהבה וחתונה, על לימודים ועל הים, ועל אלו שחסרנו באותו יום, ועל זיכרון. לטיפה אומרת שאת היום הזה תשמור הרבה שנים בלב הזיכרון. שואלת לאן הולכים אחר כך והאם נוכל לראות את "גני רוטשליד?"

באופן באמת מפתיע השעה 13:00 מגיעה. למרות שהיא נוכחת כל יום, היום מיהרה להופיע על השעון שמלא בחול. האמת היא שתמיד שעון חול נראה לי כמשחק עם הזמן מהר יותר מאיך שמשחקים איתו המחוגים.

מתארגנים ליציאה ועולים על האוטובוס.

מגיעים ליפו ומתכבדים בארוחת צהריים, קפה, והכרות ראשונית עם קלה ורועי, המתנדבים להפעיל את הקבוצה לשעה קלה.  מתחילים בחימום של הגוף והקול ואולי קצת הנפש. הרבה צחקוקים שלאט לאט פותחים אותנו לחוויה, מי יותר מי פחות. משחק של חיקויים תופס גל ומרגש את הילדים. מגלים כישרונות חדשים ומחייכים ומחייכים.

ומ"רביטא", משחקי התפקידים והרצפה המצוירת, הגיע הרגע להיפרד, הספינה שקשה לסרב לה כבר מחכה בנמל. מעסלמה, מעסלמה. שוקראן חביבתי.

פרידה של רגע שפעם אחר פעם קשה לי להכיל. פרידה שלא מספיקים להיפרד בה. והיום, היה אמנם יום של חול, ולמרות שרביעי, נדמה כאילו השבת באה לבקר אותנו לרגע...

תודות לכולם,

שנתראה בשמחות,

גוני זילברמן