אום אל-ח'יר

מאז שחר ההיסטוריה האנושית, פרטים בודדים וחברות שלמות הגדירו את הזהות שלהם דרך אחרים.

עמים התאחדו דרך שנאה לעמים אחרים, אומות התגבשו תוך-כדי מלחמה באומות אחרות, ומועדוני כדורגל נוצרו מתוך איבה כלפי המועדונים היריבים.

פעם העם היהודי היה בצד שמפסיד. דרכנו התגבש הלאום הגרמני לקונצרט של יעילות-מחרידה שלא נראתה כדוגמתה, בעזרתנו נשכחו תלאות היומיום של העמים הסלאביים במחי קללת ״ז׳יד״ אחת, וגם העמים הערבים טמנו ידם לא פעם ולא פעמיים בצלחת הרכוש היהודי.

כמובן שלא היינו השעירים לעזאזל היחידים, בכל-זאת, אין מספיק יהודים בשביל לתרץ את כל הבעיות בעולם. תמיד יש מישהו שנדפק, מישהו שאוכל אותה בגדול, מישהו שהחיים שלו נהפכים לסיוט מתמיד. אותם אומללים מוצאים עצמם חסרי כל תחושת בטחון, נתונים במאבק תמידי לפרנסה, נעקרים מבתיהם לעתים תכופות, מוכוונים על-ידי האליטה השלטת לכאן או לכאן, נעים ברוח ומרכינים את ראשם, פן יבואו ברע למישהו שיחליט לקחת על עצמו פרויקט אישי של אמלול חייהם אף יותר.

הצוענים, הארמנים, הכורדים, ותעצרו אותי לפני שאני מתחיל לקדוח בנוגע לשחורים. גזענות היא דבר מכוער, והיא מכוערת אף-יותר כאשר היא מכוונת פנימה, אל תוך העם.

היום העם היהודי בצד המנצח. אמנם עוד לא מכבי ת״א בכדורסל, אבל וואלה כבר לא קוטלי-קנים, אפילו מדינה משלנו כבר יש.

אז למה אנחנו עדיין זקוקים לגזענות בשביל להגדיר מי אנחנו? שנאה כלפי החרדים, בוז כלפי המזרחיים, אם אתה מאמין בזכות להגנה עצמית אז אתה נאצי, אם אתה רוצה לסיים את הכיבוש אז אתה שמאלני בוגד. הפחד הזה מלהיות נשלטים ונרדפים יצר את האפקט ההפוך והוא שולטים ומאיימים בשם ה"זה או אנחנו או הם" הנבער.

היום (יום חמישי) קמתי ב07:30 בבוקר. בגדול מאורע שכזה קורה פעם בחצי שנה כשאני ניגש למבחן באוניברסיטה. היום לא היה מבחן, קמתי בשביל ללכת לים, לחוף מציצים בתל אביב. בהערכה גסה זאת הייתה הפעם ה 42,000 שהייתי בים.

יחד עמי היו שם כ 15 ילדים, וכ 10 נשים, כולם תושבי דרום הגדה המערבית, ולכולם הייתה זו הפעם הראשונה בחוף הים.

עכשיו, אין שום סיכוי שבעולם שאני יכול להעביר לכם במילים איך זה מרגיש להיות בפעם הראשונה בים. אני לא זוכר את אבדן בתולי-הים שלי, ואני בספק אם אתם זוכרים את שלכם. אבל את הפנים והתגובות של הילדים והנשים הללו אני אף-פעם לא אשכח. עוצמת החוויה הייתה כה בולטת, כה מזוקקת, עד שאפילו האדישים שבתל-אביבים התעניינו במתרחש ושאלו מה הולך, בעודם רובצים בכיסא-הנוח שלהם.

ניתן להתווכח על המון דברים; על פוליטיקה, על היסטוריה, על מאבק בין עמים ועל אדמות.

על דבר אחד לא ניתן להתווכח - ילד ערבי נראה ומתנהג בדיוק כמו ילד יהודי. הם מחייכים אותו דבר, משחקים בכדור באותה הצורה, ועושים עליך שק-קמח באותה מידת ההנאה.

בעודי בונה טירה מטורפת עם תעלת-מים ו-4 כיווני אוויר בחול, יחד עם שני צוציקים שובבים ובילאל, חבוב בן 26 שליווה את הילדים, אשר עומד להתחתן בעוד כחודשיים (וואחאד חאפלה תהיה שם לטענתו), חברתי, רותא, שיחקה במים עם ילדות קטנות וחמודות שאפילו מחסום השפה לא מנע ממנה ומהן ליהנות.

ככה זה היה אמור להיות אם לא היו מחסומים וחדשות רעות וחינוך לקוי. ממשלת ישראל לדורותיה פועלת מטעם האזרח שבחר בה. והאזרח הישראלי הוא גזען, חמום-מוח, וכוחני. לא צריך ללכת רחוק, למחסומים או לצבא, מספיק להעביר קצת זמן בנסיעה עם חלון פתוח במרכז תל-אביב בשעות העומס, לשאוף לתוכך את הצפירות, הנהמות, הקללות ותנועות הידיים. אפילו הצדיקים שעימם השתזפתי היום בים גידרו בעזרת חבל את ״שטח הרחצה המותר״ של הילדים, למען ביטחונם האישי כמובן :)

ביום שאנשים כאן יבינו שאין הבדל בין בילאל ואייל, בין דלאל לענבל, שכולנו בני העם השמי, שאנחנו בסך-הכל חבובים שמהלכים תחת השמש לזמן קצוב יחסית, אולי אז אפשר יהיה להתחיל לדבר על שלום ומבסוטיות.

עד אז - מי בא לים ביום חמישי לראות אושר טהור בחינם?

סטס טישקביץ