ג'ית

בראה בת 10 למדה אותנו היום לשיר את שירת הים שלה כשהיא צפה על גלגל מים ומשתכשכת במים. בתרגום זה נשמע בערך כך: "החוף מוביל אותי  -                    אלשטי יללה ואדיני הטיול מתפלל בי -                       שמת הוואה ביתסליני הצבע הכחול מפיח בי חיים ..." -   ביעשיני לונק אלאזרק... שרה ...וצבעה עבורי את היום.

ריקי

היום בבוקר התייצבתי בחוף-הסלע שבבת-ים וחברתי לקבוצה של כ-10 אנשים נוספים. תקענו במים הרדודים מוטות ברזל וקשרנו ביניהם חבל וכך תחמנו שטח של כשלושים מטר על שלושים. ניפחנו הרבה גלגלי ים, בריכות קטנות מפלסטיק, כדורי ים ועוד. ואז הגיע האוטובוס ובו כ-50 גברים נשים וטף מהכפר ג'ית שבגדה, שרובם לא ראו ים מיום שנולדו למעט מצפייה בטלוויזיה.

קייטנה של יום אחד לתושבי הגדה שחיים בתנאים שלא מאפשרים להם להגיע אל הים. אף אחד מהם לא יודע לשחות ובכלל אין להם תרבות ים כמו שאנחנו פיתחנו. התפקיד שלי היה לעמוד במים בנקודה העמוקה ביותר, להפגין סמכותיות, למנוע מבעלי רצון חופשי לעבור את החבל, ולמשות את הטובעים. הקבוצה הייתה מאד ממושמעת כך שעיקר מעשיי בשלוש השעות שרבצתי במים היה למשות מדוזות סוררות וחוצפניות שחדרו לתחום המגודר. מעתה אני מושדוזונר...

תוך צפייה והמתנה דרוכה לטובע הראשון (אוכזבתי קשות ואף אחד לא הראה סימניי טביעה או מצוקה) ראיתי את החדווה וההתרגשות של אנשים שנכנסים לים בפעם הראשונה בחייהם. יש צילום מפורסם, ישן מאד, ובו נראה ילד קטן שנולד חרש וקיבל מכשיר שמיעה המאפשר לו לשמוע באופן מוגבל. בתמונה רואים אותו עם האזנייה, שומע את הצליל הראשון בחייו וכולו תדהמה וריגוש. נזכרתי בצילום הזה היום בבוקר.

כל קבוצה וטעמה, כל קבוצה וצבעה המיוחד. הפעם היו הנשים מאופקות יותר מתמיד, עצורות. סרבו לבקשתנו לשיר לצליליה של הדרבוקה ואפילו מחיאות הכפיים הקצובות שלהן, שהסתפחו אל קול התיפוף, ורחלי שחוללה בהתלהבות, לא שחררו את המעצורים.

לקראת השעה אחת בצהרים, לאחר הסנדויצ'ים (תודה לדרורה שהשכימה וטרחה!)  וה"בוזה" (קרטיב) והאבטיח  אותתה הקבוצה, שדי לה בים. הגיע הזמן לעבור לתחנה הבאה. החצר המקורה של בית הספר המקיף י"ב ארחה אותנו גם הפעם. טאלב הצטיין כתמיד בשניצלים ובאורז ובסלט.

גדי