ג'ית

בשרשרת הימים של השנה הגענו ליום ה-13, מקום טוב באמצע, בתום שבוע רווי הפתעות וחידושים, זכינו ליום רגוע ושקט.

שיחת הבוקר שהתארכה עקב אחור האורחים, אפשרה לנו לדסקס ולחשוב מחדש את השאלה איך אנחנו מציגים עצמנו בפני הפלסטינים. מה הם חושבים עלינו, מי אנחנו. שאלה שככל שהיא פשוטה ומובנת לנו הסתברה כבעלת אפשרויות אחרות כאשר שומעים את השאלות המופנות אלינו בין הגלים והגלגלים על ידי הילדים.

המחשבות התניידו בין: גילי: חשוב שיידעו מי אנחנו ומה המסר שלנו לבין: הבנה שאמורה להתגבש אצלם באופן ספונטני תוך כדי היום לבין מה זה משנה לילד קטן מי עושה לו יום שכולו טוב. העיקר שקיימת האפשרות הזאת.

הקבוצה שהגיעה מנתה אמהות בלבד וילדים קטנים וצחקנים. המפגש הראשוני עם המראה של הים והכניסה למים היא תמיד חוויה מרתקת למתבונן מהצד וכפולה ומכופלת לחווה עצמו. והפעם הזאת היתה מופע של אושר ושמחה. הילדים הקטנים עם הגלגלים הצבעוניים וגם האמהות מצאו עצמם מהר מאד מצחקקים, משתוללים, משפריצים ומכייפים. אפילו החבל שהקיף אותם לא הפריע בנוכחותו.

אמנון מכרמיה שהלך בדימיונו 60 ק"מ לאורך החוף כדי להגיע אלינו נהנה מחוסר בעבודה. אף אחד לא ניסה לפרוץ את הגבולות. דנה וחברתה מהגרפיקה שקצת חששו לפני בוא הקבוצה השתלבו מהר מאד במשחקי ים עם הילדות. היו שם רכבות וכדורים וצדפים וכל הטוב שים יכול להציע לבאיו. ואף מילה על מדוזות.

בסרחה, עבר בוקר נעים, רגוע וכיפי. ים-חול-דלי-כף-סנדוויצ'ים-אבטיח-ארטיק....

בהמשך - מתנ"ס הערבי-יהודי - תודה! - אפשר לנו לבלות באולם הממוזג והנעים. ולאחר ארוחה טלבית משביעה הגיעו דוד ומיכל מפרדס חנה, להפעיל את הילדים בעזרת משחק סביבונים שהמציא דוד. צריך מעט לחץ ואולי עוד תנועה בלתי ברורה עם הרגל שמאפשרת לחפץ דמוי סביבון להסתובב באמת על חודו הרבה זמן. והאפשרויות השונות שהוא הציג ואפשר לילדים ולמבוגרים להתנסות היו ממש ממש מפתיעות ומשעשעות. יש בו בדוד את הקסם של פעם. איש עם חיוך על הפנים ותאוות משחק של ילד, ואשה שעוזרת לידו ביופי של עיניים ורצון טוב.

חייבים להזכיר את העוגות הנפלאות של בשיר שמגיעות אלינו בכל פעם משדרות ירושלים, בהתנדבות כולה, על טוסטוס וממש משלימות את הארוחה של טלב. מי לא צריך מתוק שיקום!

בסוף כל זה, וכשהיום לקראת סיומו יצאו הקבוצה, בראשות זכריה מהכפר ומוניר שהוא כבר חלק מאיתנו לשייט בסירה, ומשם חזרה הביתה. בשעה 19:30 הודיע לי מוניר שכולם שבו בשלום לבסיסם.

רחל