נעלין Nialin

כבר אחרי חצות. הגענו הביתה לגליל מאוחר אחרי יום ארוך ועמוס ואני עדיין רואה את הידיים המנופפות לשלום מחלון האוטובוס, את הילדות והנערות מפריחות נשיקות באוויר, מחייכות בתודה , שומעת אותן אומרות: "שוקרן ו-thank you" וכמעט דומעת מהתרגשות.

פעמיים כבר התנדבתי לימי הים, לפני שנתיים נרשמתי וחליתי, לפני שנה כשהתיק כבר היה ארוז והתכוננתי לצאת, נסגרו המחסומים, בוטלו האישורים וימי הים נעצרו בגלל מלחמת צוק איתן...

והיום זה קרה ואני כל כך שמחה שזכיתי! אתמול עוד הזהירו אותי שיהיה קשה, שיהיה שרב, ש "בשביל מה את צריכה את זה? ולא טוב להיות כל כך הרבה שעות בשמש !"....

בבקר , במעגל ההיכרות והתדרוך, נבהלתי קצת, מכובד האחריות, מהחשש שלא אצליח לשמור על הילדים, שלא אשים לב, ומהמדוזות ...ואז הגיע האוטובוס, הילדים והנשים התחילו לרדת, ברכות-  " מרחבא וסבאח אל חיר", לחיצות ידיים וריצה אל החוף, מגע ראשוני של מריחת קרם הגנה ומהר למים הקרירים והנעימים.

חלקת המים המוקפת בחבל מתמלאת בצבעים של הגלגלים המתנפחים, בססגוניות של הבגדים, בחיוכים, מבטים מאושרים, וצהלות שמחה. אוחזת בידיים קטנות, חורטת בזיכרוני את הפנים, את העיניים של הילדים המקסימים,  מדברת בלי מילים עם הנשים ואני כל כך שמחה שאני כאן, עוזרת להעניק יום של חירות ואושר לילדים ולאמהות שחיים ממש כאן, קרוב, 5 דקות ממודיעין וכל כך רחוק מהים והחול ומהזכות ליהנות מהם.

ומבלי להסיר עיניים מהילדים, אני מרגישה איך לתוך השמחה מחלחל הזעם , והבושה והאשמה זועקים מתוכי: "למה לעזאזל, צריך כזה מבצע מורכב, התארגנות, לוגיסטיקה, ביורוקרטיה כדי שילדים יזכו להשתכשך בגלים, להתפלש בחול ולרוץ על החוף?...באיזו זכות אנחנו שוללים מהם את ההנאה ממה שבורא עולם נתן לכולנו?..

וכשאני מחבקת ילדה קטנה לפני הפרידה, אני מתפללת שגם היא תזכה במהרה ליום, יום ים, שגם הוריה, כמוני  וכמו ילדיי ונכדיי יקומו בבקר וישאלו:" לאיזה חוף נוסעים היום, לתל ברוך או ליפו? לעכו או לאכזיב?..

תבורכנה נשות הים הגיבורות,האמיצות, המסורות והנחושות: רחל, צביה, עמירה וריקי וכל המתנדבים והמתנדבות.

תודה לכן על יום מקסים וחוויה של עשיית טוב,

אני יודעת היטב בשביל מה צריך את זה, בשביל מה אני צריכה את זה ומבטיחה לבוא שוב.

חנה רגב

A Pocket of Joy

Metzizim Beach, Tel Aviv

For a few hours today laughter, smiles and positive energy washed away worrying headlines from the morning paper.   The day at Metzizim Beach was all about the visit of Palestinian women and children who came as our guests from N’ilin Village in the central West Bank.

The day began with a briefing and introduction of volunteers, assignments given and reminders that water safety for our guests was our prime responsibility.  Everything fell into place once the women and children arrived.  The boys were the first to grab a water tube and plunge into the sea.  They were followed by the older girls and then the younger children followed suit – inhibitions to the wind. The mothers needed a bit of encouragement to dip their toes but before long one by one they gathered their galabias (long traditional dresses) and joined the kids in the water.

The language of smiles and hugs, sandwiches, fruit and ice cream crossed all barriers.  We played with the children, took pictures of each other and exchanged meaningful looks that expressed satisfaction, fun and relaxation.

Later, two of the women spotted a group of Israelis playing beach paddle ball (matkot).  They were determined to play and asked to borrow the paddles and ball.   Soon they were jumping high and scrambling after the ball with their dresses flying in the air.  The fun was contagious.

By 14:00 in the afternoon the visitors were back on the bus sending kisses and waves through the windows as they continued for the afternoon activities in Jaffa.

For me, the day was a small pocket of joy, which ended with a wishful dream for the day when Palestinians families will be able to come and relax at the beach and it will be no big deal.

Thank you to the organizers.  Well done!

Aviva Hay