ג'ית

היום בילינו ביחד עם קבוצה מהכפר ג'ית וכן משכם והסביבה. נהנינו כולנו מים שקט ונקי, מדוזה או שתיים, שזכו לסיפור חיים מפי הביולוג שמופיע אצלנו לעיתים. ילדה אחת שנצרבה פחות התעניינה בסיפור שלהם ויותר בסבל של עצמה. היינו היום קבוצה גדולה מאד של מתנדבים ואין מה להגיד, הייתם כל כך מעולים. כל ילד זכה ליחס מיוחד ונוצרו קשרים מאד קרובים במהלך היום. אנחנו המארגנות יכולנו לנוח על זרי הדפנה. בקיצור לנוח. מן יום שכזה. גם בהמשך היתה נינוחות. אנו מודות לכם מאד על העזרה, ההשתתפות, וההזדהות. תודה מיוחדת לקולט על הסנדוויצ'ים הטעימים; לעדה על ציורי הים והדגים היפים; לקלייר על התרגום המעולה בשיחת הנשים; ולאפרת על התמונות המקצועיות המעולות; להילה ומרים שליוו לשייט ודאגו להכל. רחל בשם נשות הים

הבוקר הצטרפתי, לקבוצה של ימי ים לילדים פלסטינים.

זו קבוצה של נשים, נשות הים, שמזה 13 (!) שנים מארגנות ימי ים לילדים ולאמהות פלסטינים מהגדה. התחלנו את היום בחוף תל אביבי, עם מציל צמוד והרבה מתנדבים, גלגל מתנפח לכל ילד ולכל אמא, מים, אבטיח, פיתות וארטיקים. הקבוצה המשיכה מחוף הים לשיט וארוחת צהריים והצגה ביפו, יום כיף אמיתי. וגולת הכותרת היא הים. הים הנפלא. בלתי נתפס אבל 40 ילדים ואמהות ראו היום ים בפעם הראשונה, ולשמחתי הייתי שם איתם. הצער על כך שכמו כל כך הרבה דברים בחייהם, גם הים נגזל מהם, פינה את מקומו לשמחה עצומה על כך שזכיתי להיות לצידם במים. תודה לנשות היום ולקבוצת הנשים הנדיבות מכפר ג’ית שאפשרו לי לקחת חלק בחוויה המיוחדת הזו. דנה יואלי

צילום: אפרת סלע

אולי לא נעים להודות, אבל ב-27 שנותי יצא לי פעמים מעטות לפגוש בילדים פלסטינים. הריחוק הגיאוגרפי, המורכבות הפוליטית והעוינות המצערת בין העמים, מובילים למציאות בה מפגש בין-אישי הוא דבר נדיר. לכן, כשקיבלתי מחברה הזמנה להצטרף לפרויקט "מן אלבחר" (מן הים) היום, הסתקרנתי, והחלטתי להצטרף.

הגענו לים, ניפחנו גלגלים ומצופים, עברנו תדריך קטן והסבר על הכפר ג'ית ממנו הגיעו הילדים והנשים, והמתנו להגעתם. בשעה 09.30 התערבבו אדי הלחות התל אביבית עם פיח האוטובוס ממנו ירדו 50 נשים וילדים למחזה לא שגרתי, מבחינתם: חוף הים התיכון. בשלוש השעות שלאחר מכן שיחקנו ואכלנו ביחד, ולמדנו להכיר אחת את השניה.

באופן טבעי, באירועים מהסוג הזה שיש בהם אי-סימטריה כה משמעותית בין הצדדים, יש חשש משמעותי מהדרך בה הצד שממול יתפוס אותנו, ספק פטרוני, ספק מתנשא. אבל בחלוף כמה דקות של משחק ושיחה (שהייתה בעיקר מימיקה), החשש התחלף בתחושה אמיתית של אינטרקציה אנושית וטבעית. הילדים לא חששו מהים, ואנחנו לא חששנו ממחסום השפה.

הבאתם של הילדים והנשים לים היא מעשה מדהים, והוא באמת בבחינת חוויה חד-פעמית ומשמעותית במציאות החיים הקשה שלהן ושלהם. ברור שאין בכך פתרון אמיתי לסיטואציה בין העמים, אבל היום, בחופי תל-אביב, כמה עשרות נשים וילדים זכו לפסק זמן – אפילו קצר – ממציאות החיים הקשה בגדה המערבית.

גל דפדי

מעגל נשים                       

בקבוצה היו נשים שבאו ממקומות שונים והאוירה היתה קצת שמורה ומאופקת. כדי להגיע לעולמן וחוויותיהן אנו עורכות משחק קלפים מצויירים דרכם עולים הסיפורים.

החלו בהודייה ושמחה ליום שהענקנו להן, ומאידך כאב וסבל בצבצו מדבריהן. כששאלנו מהו הסבל הן סיפרו בעיקר על כאב אישי משפחתי בעקבות מחלת אב או מות אב, כשהדמעות חונקות את הדיבור.

איך להכיל סבל בעולם קשה... על אי הוודאות הקיומית. תחושה שלא יודעים מה יקרה. הדרכים חסומות כעת.

החיים קשים. דיברו שהיד קפוצה כאגרוף, משתמשת בכח, או שהיד פתוחה לשלום. אך חסרה מידת המתינות וחסר כאן הצדק.

אשה עם בורקה (במעגל הרימה את הכיסוי) דיברה על תחושתה כליצן, אוהבת צבעוניות לשמח ולעזור. אבל כמו הליצן, בתוכה יש עצב.  העצב זה גם להיות נוכח בסבל של אחרים. הסבל שלה נובע ממפגש עם צביעות. מטריד אותה חוסר יושר.  היא דוגלת ביושר ולאמור ישר את דבריה.. אותה אשה בסוף המעגל רצתה להבין איך אנו יכולות לעזור באופן מעשי.

אשה צעירה בחרה באור של נר. בחיים יש חשיכה הרבה פעמים אבל א"כ יבוא האור. עכשיו קשה ומאמינה שהקשה יתחלף בטוב. דיבורה היה פיוטי. בהמשך סיפרה על מחלת אביה בחודש  האחרון.

אשה בוגרת בחרה מאזניים לשקף את תפיסתה בהעדר צדק. "יש לבן ויש שחור, אך אין מושלם", "צריך לחפש את האיזון".

ומאידך היו נשים שדיברו על הפנטזיה סביב בית מפואר ורחב ידיים שיכיל את כל המשפחה המורחבת, אחרת בחרה בראיית המציאות דרך עדשת יופי.

במעגל היו הרבה ישראליות היום והן יותר מהפלסטיניות דיברו על הפלת החומות בינינו ותחושת אחווה ומציאת משותף כשמדברים יחד. כמו מי יתן ונשים שהן 50%  מהאוכלוסיה יצברו יותר כח יחד. וגם שיש תלות ביחסים בינינו. הביעו הרבה תקווה שהמציאות תשתנה.

בסוף קראנו להם את המניפסט מי אנחנו והן התעוררו לשאול במה נוכל לעזור באופן פיסי. הסברנו שקצרה ידינו בלהועיל ממש, אבל העדות, התעוד והקול שאנו נותנות לשאיפותיהן ודאגותיהן, הם הפעולה לשינוי מציאות הכיבוש.

הנחתה ורשמה עמירה, תרגמה קליר, בעזרתן של רחל וגילי.