פרס ע"ש הרב דוד פורמן

ערב טוב, מסא אל ח'יר, אהלא וסהלא – מתחמסים תכונו מענא הון ושרפתונא

בקהל יושבים הערב רבים ממשפחתו, מאוהביו, ומקהילתו של הרב דוד פורמן.

הדבר שמחבר את כולנו זאת המחויבות לצדק ומוסר, לזכויות אדם באשר הוא אדם, ולסיום הכיבוש.

אלה הם הערכים שהביאו את הרב דוד פורמן להקים את ארגון שומרי משפט- רבנים לזכויות אדם ולפעול לאורם.

אנו גאות לקבל את הפרס היום מידי רבנים שרואים לנגד עיניהם את תורת ישראל כתורה של חסד. ומציגים חלופה להבנת היהדות, בפרשנות השונה מהשיח הדתי המרכזי.

מוכרים לכולנו דברי הלל הזקן : "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זוהי כל התורה כולה, ודברי רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"

הפילוסוף עימנואל לוינס, ממשיך ואומר לא רעך כמוך, אלא זה השונה ממך בתכלית – הזר, האחר.

רק ההופעה של הזולת דורשת מהאני לחרוג מגבולות עצמו. רק פניו של האחר מכוננים קיום אתי.

דבריו של לוינס משתקפים יפה בשירו הידוע של מחמוד דרוויש האומר: "פכר בע'ירכ" בתרגום פשוט: חשוב על זולתך.

אנו נשות הים, כך אנו רוצות להאמין, באות מהמקום הזה. מהמקום בו פני האחר קוראים לנו.

בפעילותנו רבת השנים במחסוםווטש - לא יכולנו להסיט את המבט מהדיכוי הכפול החל על הנשים והילדים כתת קבוצה במצב הסכסוך. מצב שבו הכיבוש סוגר לא רק עליהם, כי אם גם על חלומותיהם. והים הוא חלומו של כל פלסטיני, הים הוא דימוי לחופש, למרחב נטול גבולות.

כנשים לא יכולנו לעצור בכתיבת דוחות ועדויות מהמחסומים. הרגשנו, שעלינו לעשות מעשה.. בשנים הראשונות שמנו במרכז את הילדים,. אבל אט אט הרחבנו את המבט גם אל הנשים, אל האימהות , שקולן כמעט לא נשמע בסכסוך. רצינו לשמוע אותן להבין את עולמן וליצור עמן שיח. במקביל לפעילות האומנותית של הילדים, בשעות אחר הצהרים, יזמנו מעגלי הקשבה של נשים ישראליות ופלסטיניות, שיוצרים התרגשות והעצמה של שני הצדדים..

ימי הים התחילו במיניבוס עם שתי משפחות פלסטיניות

רצינו לשמח, להביא חיוך, להראות עולם אחר,

היתה אמא בוכיה שבתה נרצחה ליד בית הספר, מכדור שאף אחד לא לקח עליו אחריות.

באותו יום, נתן בית המשפט את דברו , האם עיניה דמעו כל הדרך עד חוף דור וחזרה.

הילדים היו סקרנים, ונמרצים, וחיכו בקוצר רוח לראות את הים.

זה היה לפני 13 שנה.

ומאז גדלנו. ממיניבוס אחד ל24 אוטובוסים בכל עונה.

ודברנו. בעיקר, כנשים, הכלי שלנו הוא דיבור.

למדנו להבין את הכוח הגדול של עבודת צוות, לבנות אותו אבן על אבן, בעזרת חלוקת עבודה , ולקיחת אחריות . הרחבנו את המעגלים המעורבים: הכוללים מתנדבים, תורמים, אנשי החוף, מצילים, נהגים, מתרגמות, ושיתוף הקהילה הפלסטינית ישראלית ביפו.

הרבה שנים גם שאלנו שאלות. אותן שאלות שעד היום מציקות

ונשאלות שוב ושוב במעגלים המקיפים אותנו.

מאיפה מגיעים הילדים, איך בוחרים אותם, מה משמעותה של חוויה חד פעמית. האם הזרע שינבוט יביא לטוב או או שמא יצמיח כעס על הפסד ואבדן. ועוד שאלות

שנים של היכרות מקרוב הולידו אותנו מחדש, ושינו את ההסתכלות שלנו על העולם סביבנו. . גילינו עולם שלם של תרבות, שפה, דימויים ואנושיות, מתחת לערמות האשפה, שהמציא לנו המאבק המזוין.

השהות שלנו בשטחים, העמידה במחסומים, וההכרות עם האנשים המקומיים הסירה מאיתנו את הפחד, הפחד המלובה על ידי השלטון הישראלי באשר ההוא.

המעשה ימי הים יוצא נגד מדיניות שמנסה להנציח את ההפרדה בין האוכלוסיות השכנות ומציב אלטרנטיבה, שהיא שונה מאד מהקונצנזוס הישראלי.

יצרנו קהילה הולכת וגדלה של ישראלים שפוגשים פלסטינים לראשונה בחייהם, ונדבקים באמונה שאפשר לשנות, ולהציב את השינוי כמתכון לחוסר האונים ולפחד.

במהלך הזמן יש איזה רגע שהם מפסיקים להיות הם, וגם אנחנו מפסיקות להיות "ההן". אנחנו היום "חלתו" בעברית ובערבית

יש לנו סיפור משותף, חוויות משותפות, אותן אנו מצרפות

אחת לאחת מדי עונה.

וכך השנים חולפות, הילדים של בסאם וסאלווה גדלו, חלקם נשואים, והורים.

עדין לא נשפט האיש שירה באביר ערמין... המציאות הגדולה לא השתנתה, העולם עדין מסתכל מתוך הכוונת של הרובה, ולא רואה עיניים, חיוך, ותשוקה לחיים.

אנחנו ממשיכות ללחח את השוליים הרדודים ומולנו גלים סוערים העולים ויורדים.

הימים של הים הם ימים של תקווה גדולה.

הקשרים, שנוצרים היום במהלך היום הם המנוע והכח של כולנו.

אין כמו ים, חול, ושמים גדולים, לגרום לנפש לשחרר חיוכים בלתי נשלטים,

לקרב בין נפשות כאשר כל ההבדלים מטשטשים.

וביחד לעבור את הגל. ואת זה שבא אחריו ולהחזיק אחד בשני ולשרוד.

מי שנתן יד לילד קטן או השיט אישה גדולה בגלגל על מים, נגד הסחף ויכול לו, וזכה למבט מאושר, לא זקוק יותר להסברים.